צילום: אלון לוין
קייס צ’ויס היא הרבה יותר מלהקה נוסטלגית מהניינטיז. היא ייצוג של תקופה – ראשית המהפכה הגדולה ביותר שידעה האנושות, עם לידתו של האינטרנט. כל הקלפים נטרפו בעקבות העשור הזה, ואולי זו אחת הסיבות להיאחזות (הכמעט אובססיבית) בחלום ושברו שנקרא “שנות התשעים”.
בניצוחם של סאם וגרט בטנס (זוג אחים מבלגיה) פרצה להקת קייס צ’ויס אל התודעה הציבורית בשנת 1994. הלהיטים “Not an Addict” ו- “Everything for Free” הפכו להמנונים – כל מי שחש לא שייך, קצת מטורף ועם נטייה להרס עצמי- צלל אל המילים המנחמות האלו והרגיש לרגע שהוא לא לבד. לקייס צ’ויס היה את כל מה שצריך בכדי להפוך לקלאסיקת מיינסטרים – זו לא להקה שדיברה עליך- היא דיברה איתך.
ביום שני האחרון, הופיעה הלהקה בהאנגר 11 בנמל אביב. הייחוד בהופעה הזו, משאר הופעות העבר, הוא תהליך ההתאמה מגדרית שהחל בשנה האחרונה סאם בטנס, סולן הלהקה. התהליך משותף בערוץ היוטיוב שלו דרך Vlog שהוא מתחזק בקביעות. סאם בן ה-47, מספר על החוויה שלו במרחב, מגיב למעריצים על תהיות וספקות ובעיקר נראה מאוד נינוח ומלא שמחת חיים. “כל חיי הובילו לנקודה הזו”, הוא אומר, “חשוב לי לתחזק ניראות חיובית של א.נשים על הרצף הטרנס*י”.
למרות שרוב קהל המעריצים חיבק את התהליך, עלו מספר קולות ביקורתיים על האופן בו הוא בוחר להציג את עצמו ואת הדרך שלו. אבל סאם לא התקפל- הוא ממשיך לשתף. חולק את התהליכים הכירוגיים שהוא עובר, מפרט על שינויים שעתידים להיות בקולו ושופך אור על הטקסטים שלו שקיבלו משמעות חדשה. הכל למען המטרה.
כקהל, זוהי עמדה מרתקת (על גבול המציצנית) לצפות ביוצר שעובר תהליך התאמה מגדרית באופן ציבורי. עלו לא מעט תהיות האם המופע הזה יצליח לעמוד בציפיות? והאם יהיה הבדל בחוויה שלנו כקהל? והתשובה היא חד משמעית – כן. אבל כן מאוד חיובי.
בניגוד להופעה הקודמת של הלהקה בארץ, שהייתה אינטימית ומלנכולית יותר- האנרגיות בהופעה הזו פשוט התנפצו על הקירות. זה היה מופע שלם וסוחף, אך מעבר לכך זה היה מופע חדש. קייס צ’ויס לא החזירה אותי לניינטיז- היא פשוט נולדה מחדש. השירים הם אותם שירים מוכרים, אבל החוויה? שונה לחלוטין. איזה משמעות מקבל השיר “My Heart” כשאדם טרנס* מבצע אותו? איזו צמרמורת עוברת לנו בגוף בהאזנה לפזמון: ” Break my face, my back, my arms, my neck ,but please don’t break my heart”?
צילומים: אלון לוין
סאם קיפץ על הבמה בהתלהבות. הוא הודה שוב ושוב לקהל על הזכות להופיע מולו ותיאר את הביקור כמו “מסאז’ שאתה לא רוצה שיגמר”. למרות שהוא לא ציין אפילו פעם אחת על הבמה את התהליך שהוא עובר, תגובת הקהל אמרה הכל. כשהקהל מריע לך בשורה “Do you think I’m sexy?”, (בשיר “Virgin State Of Mind”) – כשבמקור זו הייתה שאלה שבאה לבקש אישור – אתה מבין שמדובר במופע אחר לחלוטין, ושהדיכאון וחוסר האונים מהשיר הפכו לתרועת ניצחון.
הליינאפ כלל להיטים מכל התקופות ובאופן מפתיע, החלק הכי פחות מוצלח של הערב, קרה כשהיהודים עלו לבמה. במקום לחמם את קייס צ’ויס, אורית ותום פשוט הצטרפו לשני שירים. הבחירה הזו לא עשתה חסד עם אף אחד מהצדדים. למרות האפיזודה התלושה הזו, המופע היה שעה וחצי של אושר שהסתיימה בשני הדרנים. שבחים על החלטה לסיים את הערב באקפלה עם השיר ” killing dragons”. היש מילים ראויות יותר לסיים, מהמילים האלו?
But my hands are so light
And too fragile to fight
It’s so hard to believe they once did
Take my soul
Take it whole
צילומים: אלון לוין
