pixabay
בשנים האחרונות נשמעים יותר ויותר קולות המגיעים מהחוגים השמרניים, המדברים על “טרור להט”בי”, “משטרת מחשבות ורודה” – ואפילו אלימות להט”בית, לא פחות. אל מול הצועדים במצעד הגאווה ניתן לראות שנה אחר שנה קומץ קולני המוחה על עצם הצעידה בעיר הקודש; המפגינים תולים כרזות גדולות המוחות: “די לטרור הלהט”בי!” ועוד כהנה וכהנה ביטויים מסוג זה.
כשפעילים להט”בים הדביקו על הכניסה למשרדו של איתמר בן גביר מדבקות בצבעי דגל הגאווה עם הכיתובים “יש בי אהבה והיא תנצח” ו”כל האהבות שוות” – צייץ בן גביר בטוויטר: “תראו מה הנאורים ואבירי זכויות האדם עשו אתמול, כאשר עברו ליד המשרד שלי אתמול במהלך המצעד. חשבתי שאלו אנשי חופש הביטוי שמכבדים אחרים ולא משחיתים רכוש של אחרים…”.
המתבונן מהצד הנחשף לביטויים והצהרות אלו לראשונה עלול להתרשם, שחוליות מחבלים-הומואים משליטות טרור ברחובות, מקללות, יורקות ומכות זוגות סטרייטים המעזים ללכת שלובי ידיים בחוצות העיר, או שכנופיות של לסביות במדים עוצרות סטרייטים לתשאול וחיפוש גופני. ה’שיחדש’ מעולם לא היה נוכח כל כך בשיח הציבורי, ולכל בר דעת ברור שמדובר כאן בהגזמה רטורית במקרה הטוב, או בהשתלחות מסיתה במקרה הרע; אך מניין נובעים ביטויים אלו?
המציאות לצערנו, הפוכה ועגומה מאוד. זוגות של הומואים ולסביות המעזים להפגין חיבה בפומבי – לא מהסוג הפרובוקטיבי, אלא מהסוג הסביר, הרומנטי וההגיוני במסגרת זוגיות בריאה, כזה שלא היה גורר תגובה מיוחדת לו היה מדובר בזוג הטרונורמטיבי של גבר ואישה – דברים כמו הליכה שלובי ידיים ברחוב, או חיבוק ונשיקה על הלחי לברכת לילה טוב – נתקלים בקשת תופעות פוגעניות, מהטרדות, קללות, הגחכה, ועד לאלימות פיזית. טרנסים וטרנסיות שפחות “עוברים” וניכר עליהםן שעברו שינוי מין, חשופים לאיומים, בריונות ואלימות בכל פעם שהםן יוצאיםות לרחוב, אפילו סתם למכולת, ללא שום פרובוקציה, עצם קיומםן מושך אש. היחס לביסקסואלים אלים פחות, אך עדיין רבים מהם נתקלים בחומות של בורות לגבי זהותם המינית ובמידה והם מצויים בקשר חד-מיני, הם עלולים לחוות את אותן התופעות הנ”ל השמורות ליחס להומואים ולסביות. נדמה אם כך, שאלו דווקא הסטרייטים המפעילים “טרור” על להט”בים, ולא להפך – מה אם כן מקורו של ההיפוך?
המתבונן מהצד הנחשף לביטויים והצהרות אלו לראשונה עלול להתרשם, שחוליות מחבלים-הומואים משליטות טרור ברחובות, מקללות, יורקות ומכות זוגות סטרייטים המעזים ללכת שלובי ידיים בחוצות העיר, או שכנופיות של לסביות במדים עוצרות סטרייטים לתשאול וחיפוש גופני
אנשים החווים תחושת כוח בלתי מוגבל, מהסוג שאינו מחייב אותם לתת דין וחשבון לאיש, במידה ונשלל מהם כוחם לפתע – עלולים לחוות תחושות של תסכול, אוזלת-יד, חוסר אונים למול מציאות המשתנה לנגד עיניהם והם חסרי שליטה עליה. אנשים בעלי כוח פריבילגי, שעד כה עשו ככל העולה על רוחם ללא שום נשיאה בתוצאות – מאבדים פתאום את השליטה, בבחינת “הממזרים שינו את הכללים ולא סיפרו”, סדר העולם הישן נשמט תחת רגליהם, ומעשי אלימות כלפי להט”בים שהיו פעם עוברים מתחת לרדאר ואפילו מקובלים ורצויים חברתית, נתקלים – שומו שמיים – בחומה של התנגדות. פתאום כבר פחות לגיטימי להעליב ולהקניט גבר נשי או מוחצן בגלל צורת הליכתו או אופן דיבורו ולבושו, כבר פחות מתאים לזרוק הערות פוגעניות כלפי זוגות חד-מיניים ההולכים יד ביד במרכזי הערים, כבר פחות מותר לאיים ולהכות אנשים שאוהבים בצורה שונה מהמיינסטרים. ואז כבתגובה פבלובית ממש, מגיחה ועולה לה זעקת הקוזאק הנגזל, התוכחה הצדקנית, המתבכיינת והמתקרבנת – “אבל מה עם חופש הביטוי?”; “איך אתם, אבירי זכויות האדם מונעים ממני את החופש לבטא את דעותי?”, לצד היעלבויות על “משטרת מחשבות” ו”טרור מחשבתי” – לאן הגענו?! מכתיבים לאנשים כאן מה לחשוב?! הרי אנחנו חיים בדמוקרטיה! למה לא תכבדו את דעתי?
ראו איזו אירוניה – אנשים המשפילים והפוגעים באחרים רק על שום היותם אחרים – הופכים בן רגע לאבירי זכויות-אדם, כל עוד הזכויות הן שלהם כמובן. שיח הזכויות הינו חדש יחסית; גבולות השיח הפוסט-מודרני נפרצים מדי יום, ועקרונות שהיו פעם פרות קדושות מקבלים היום בחינה מחודשת ואיתגור מחשבתי, שבעבר היה נחשב חילול קודש או סתם פרובוקציה. כך אנו רואים איך צורת המחשבה פורצת הדרך, שאפשרה לעצב מחדש את סדר היום בנוגע לנושאים של זהות מינית ומגדרית, אשר ביקשה לשבור את חומות הדיכוי ולאפשר זכויות למי שבעבר שללו אותן מהם, יצרה טרמינולוגיה של שיח הזכויות. צחוק הגורל – אותו שיח של זכויות אומץ ככלי נשק הסברתי בידיהם של הפוגעים, המדירים, השונאים והאלימים.
האמת, שעלינו לשמוח ששיח הזכויות תפס לו אחיזה כה חזקה במציאות, עד שהפך למובן מאליו במחשבה הפופולרית הכללית, עד כדי כך שאפילו שוללי זכויות מזולתם מתרעמים כש”זכויותיהם” בעיני עצמם נשללות מהם…
אך לצערם של אותם ההומופובים, הם מתבלבלים במשמעות האמיתית של המונח “חופש הביטוי” ומסלפים אותו לצרכיהם. לדמוקרטיה ולחופש הביטוי ישנם גבולות ברורים; החופש הדמוקרטי מסתיים במקום בו עולים כוחות המבקשים להשמידו. הדוגמא הבולטת ביותר היא עלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה בבחירות דמוקרטיות. המפלגה הנציונל-סוציאליסטית צברה כוח באמצעים דמוקרטיים והשתמשה במנגנון הדמוקרטי על מנת לזכות בבחירות – ומיד לאחר זכייתם, פעלו הנאצים בכל כוחם על מנת לבטל את העיקרון הדמוקרטי ולבסס משטר דיקטטורי. הלקח ההיסטורי הינו ברור וזועק לשמיים – משטר דמוקרטי מחויב לערך החירות, המאפשר לכל אדם לבטא את דעותיו בצורה חופשית – עד לרגע בו דעותיו שוללות את עצם קיומה של הדמוקרטיה ומבקשות להביא לסיומה. אותו הכלל בדיוק תקף גם לגבי חופש הביטוי.
הואיל ואנו אכן חיים בחברה דמוקרטית – אין בנמצא משטרת מחשבות, וכל אדם מוזמן לבחון את המציאות לפי ראות עיניו ולהסיק לגביה מסקנות בהתאם לסולם הערכים עליו חונך, אמונתו הדתית, נטייתו הפוליטית, מינו, השתייכותו הלאומית ועוד משתנים כאלו ואחרים.
אנשים שחורי-עור הם נחותים ממך כי נולדת לבן? זכותך, מותר להיות גזען.
אתה חש רתיעה וגועל בתוכך כשאתה חושב על הומואים? זכותך, מותר להיות הומופוב.
אתה מאמין בעומק לבך שהעובדה שאתה גבר עושה אותך צודק וחכם יותר מנשים? זכותך, מותר להיות שוביניסט.
היכן מתחילה הבעיה? כשאתה מוציא את השנאה ודעותיך הקדומות מהכוח אל הפועל. זכותו של כל אדם להיגעל מקבוצת אנשים מסוימת, לא להסכים איתם ולא לרצות להיות בחברתם; אין זו זכותו להדיר אותם מהמרחב הציבורי, לפגוע בהם, להטריד אותם ולעלוב בהם. מותר לחלוטין לחשוב שאתה נעלה על אדם אחר בשל צבע עורך, מוצאך או הדת שאליה נולדת; אסור לך לפעול באלימות, על כל קשת הופעותיה, מהרמה הפיזית ועד למילולית והנפשית, כנגד אדם שאתה רואה בו נחות ממך. חופש הביטוי איננו חופש הביזוי, ואיננו חופש הדיכוי.
מכבסת המילים המודרנית אפשרה לך עד כה להיתלות באילנות גבוהים ולגיטימיים כמו תפיסה דתית והשקפת עולם שמרנית, אך בבטאך דעות להט”בופוביות וגרוע מכך – בפועלך על פיהן באלימות – אתה למעשה מקדם שנאה בעולם, ומבצע פשעי-שנאה
זכויות האדם, הן תולדה של שיטת המחשבה ההומניסטית, הגורסת שכל אדם זכאי לזכויות בסיסיות מעצם היותו אדם; הן אינן “ניתנות” לו ואין הוא זקוק לאישור מאיש על מנת לזכות בהן. תהיינה הצדקותיהם של ההומופובים אשר תהיינה – מטעמי דת או השקפה פוליטית, לאומנות-פשיסטית או סתם שנאת חינם – עצם האמונה בצדקתן לא מקנה לאיש את הזכות לשלול מאדם אחר את זכויותיו, ובוודאי שלא לפגוע בו בשום צורה ואופן.
צריך לקרוא לילד בשמו: הומופוביה ולהט”בופוביה אינן דעות – הן שנאה, שנאת-חינם, שנאה כלפי בני אדם השונים ממך. זוהי שנאה לאנשים שבוחרים להתלבש בצורה שלא מוצאת חן בעיניך, שמדברים בצורה שזרה לאוזנך, שאוהבים בצורה שלבם מבקש מהם לאהוב, ושבעיניך היא תועבה או סתם דבר מגעיל. כאנשים החיים בחברה דמוקרטית, הדוגלים בכבוד לדעותיהם של הזולת – איננו מחויבים לכבד את השנאה שלך לאחרים ובוודאי שלא לכבד את הפועל היוצא של אותה שנאה, כאלימות וכל התנהגות פוגענית המופנית כלפינו. אתה לא “שמרן”, “בעל ערכי המשפחה”, “אדם דתי הדורש לכבד את המסורת” – אתה שונא אדם, לא פחות. מכבסת המילים המודרנית אפשרה לך עד כה להיתלות באילנות גבוהים ולגיטימיים כמו תפיסה דתית והשקפת עולם שמרנית, אך בבטאך דעות להט”בופוביות וגרוע מכך – בפועלך על פיהן באלימות – אתה למעשה מקדם שנאה בעולם, ומבצע פשעי-שנאה.
עצם העובדה ששוללים ממך את החופש שהיה עד לא מכבר זמין עבורך, לפגוע באנשים שכל פשעם הוא היותם שונים ממך – אין זה אומר שפועלים נגדך ב”אלימות”, או שאומרים לך מה לחשוב או שמופעל כלפיך “טרור”, בסך הכול שולפים לך מהיד את האלה המטאפורית שבה אתה ואחרים כמותך בחרתם עד כה להכאיב למי שלא בא לכם טוב בעין, או בתפיסת העולם, או בדת.
בני אדם בעלי אג’נדה גזענית ושוביניסטית, הרואים את ה”סטנדרט הנכון”, ה”יפה, הטוב והצודק” רק במה שהוא כמוהם ודומה להם – יצרו את העולם שבו אנו חיים כעת, עולם רדוף אלימות, גזענות ושנאת השונה, שבו יש סבלנות מועטה מאוד לתופעות החורגות מן המיינסטרים ועוד פחות מכך חמלה על מי שהינו חלש ובקבוצת מיעוט. לאנשים אלו אנו אומרים בפה מלא – עד כאן. תם העידן בו הרשיתם לעצמכם לפעול כלפינו באלימות, להדיר אותנו ולהשתיק אותנו – לא עשינו רע לאיש ואין לכם את הזכות להשפיל אותנו ולפגוע בנו. אם אתם מרגישים שהחירות לפעול כלפינו באלימות נשללת מכם – זה משום שהעולם מתקדם ואתם שייכים לעבר האלים והמונע מפחד. אז כן, “הממזרים שינו את הכללים” ושום היתממות מתקרבנת לא תשנה את העובדה שהפסקנו להיות שק החבטות שלכם, אנחנו נאהב איך שלבנו יאמר לנו לאהוב – ואת מי לאהוב, נתלבש איך שנבחר, נבטא את אהבתנו בפומבי ובגאון, אין מה להתבייש באהבה.
זו איננה משטרת מחשבות, זו מהפכה במחשבה.
