צ’פלין המחזמר – סיפור חייו המרגש של הגאון הקולנועי

"צ'פלין - המחזמר" עולה על בימת התאטרון ומציג לקהל הישראלי את סיפורו של כוכב הקולנוע הגאון, מילדותו הענייה, דרך הצלחתו המטאורית בהוליווד ועד לגירושו מארה"ב | גור רוזן צפה וחזר עם עשר סיבות לרוץ ולראות
צפלין
צילום: ולדימיר ברנבוים

מחזמר חדש שמגיע לעיר הוא תמיד סיבה למסיבה. אז הנה לא אחת ולא שתיים, אלא עשר סיבות למה כדאי לכם לרוץ ל”צ’פלין – המחזמר”:

1. תיאטרון תל אביב – מאור מימון הוא המפיק הכי צעיר בארץ ויש לו (סליחה על הביטוי אבל פה מותר לי) ביצים גדולות. אחרי 15 שנה שמחזות הזמר והמופעים שלו (“היירספריי”, “סלאח שבתי”, “אנני” ועוד) זכו להצלחה בכל הארץ הוא הימר על כל הקופה, לקח את בית החייל והקים בו את תיאטרון תל אביב כמשכן קבוע למחזות זמר. ההשקעה של מיליון שקל ניכרת כאן מהקיר החיצוני ועד לקוליסה האחורית באולם. מחזות זמר הם הז’אנר הכי יקר להפקה אך מימון לא מתפשר על איכות ולא חוסך שקל בהפקותיו. את “צ’פלין” הוא הפיק בשיתוף עם תיאטרון חיפה, מה שמעלה פה את הרף מבחינת ההפקה, הציוד וכמות הכוכבים. תיאטרון חיפה הסופר-איכותי הוא שאחראי ללהיט ההיסטרי “בילי שוורץ” שרץ בהצלחה כבר 5 שנים, ותיכף תראו איך הכל מתחבר.

2. הסיפור – לא כל מחזות הזמר משופעים בעלילה וחלקם הוא רק שואו מהנה ותו לא. ב”צ’פלין” הסיפור הוא חזק ומשמעותי, ומתגלים פה המון פרטים שלא ידענו על חייו של אחד מכוכבי ויוצרי הקולנוע הגדולים של המאה ה-20. “כל החיים כמו סרט, כאן העולם מושלם” אומר כאן השיר בציניות, כי חייו של צ’פלין היו רחוקים מלהיות מושלמים. ילדותו היתה ענייה, עם אבא שיכור ואמא משוגעת. הצלחתו בהוליווד היתה מטאורית אך נפילתו היתה קשה כשהוא הואשם בבגידה, גורש מארה”ב וסיים את חייו בגלות. אז יש פה גם שואו ענק ומהנה וגם דרמה גדולה על כוכב אמביציוזי, גאון, מצליח אך שנוי במחלוקת.

3. הבימוי – שוקי וגנר הוא אחד מבמאי מחזות הזמר הטובים בארץ. “צ’פלין” בבימויו עלה לראשונה בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין וכבר שם, על במה קטנה ובתקציב זעום, התוצאה היתה מקסימה. המעבר לבמה גדולה בתיאטרון מקצועי איפשר לווגנר לביים במיומנות מחזמר מושקע עם עשרות משתתפים. המחזמר מבוים כמו סרט שקטעיו השונים הם תחנות בחייו של צ’פלין. חלק גדול קורה על המסך המרכזי – לעיתים מוקרן בו קטע מסרט של צ’פלין על רקע תמונה זהה שמתרחשת על הבמה, ויש גם תיאטרון בובות בדמותו של צ’פלין מאחורי המסך. איך אומר כאן המפיק ההוליוודי “לא מעניינות אותי הדמות והמוטיבציה”. אבל וגנר דאג שיהיה מאוד ברור לשחקנים מהי הדמות ומהי המוטיבציה. הסיפור עובד וקולח וקצב החלפת הדמויות מתקתק, והכל בניצוחו המקצועי של וגנר.

עוד בנושא:  אני אישה בזמני החופשי

באדיבות תיאטרון תל אביב ותיאטרון חיפה

4. טלי אורן – מוכשרת כמו שד. הופיעה המון בטלוויזיה ובתיאטרון אך פריצתה הגדולה בתפקיד ראשי במחזמר היתה ב”בילי שוורץ”, עליו גם זכתה בפרס התיאטרון הישראלי. מאז היא לא מפסיקה לככב (“היירספריי”, “אנני” והצגות בבית ליסין). גם את מיקי קם ממש אין צורך להציג, אך היא לא תכעס עלי אם אכתוב שהתפקיד שלה כאמא ב”בילי שוורץ” היה קאמבק גדול, שזיכה גם אותה בפרס התיאטרון הישראלי לתפקיד משנה. מאז “בילי שוורץ” היומן של שתיהן מפוצץ, אז הן עושות דאבל קאסט אחת לשנייה ב”אנני” ובצ’פלין”. אני משוכנע שמיקי קם נהדרת בתפקיד, אך אני ראיתי את ההצגה עם טלי אורן. בתפקיד רכילאית הבידור הדה הופר מחזיקה אורן על כתפיה הנהדרות את כל המערכה השנייה. היא שרה יוצא מהכלל, משחקת ורוקדת נפלא ויוצקת לדמותה של הרכילאית את הרשעות המתבקשת. צ’פלין רדף נשים מאוד צעירות והופר ניצלה זאת לטור הרכילות שלה. בתקופת המקארתיזם היא הלשינה על אמנים שנחשדו כקומוניסטים וביניהם גם על צ’פלין, שהעז לנקוט עמדה פוליטית ולתמוך בעם הרוסי המדוכא. זה מה שהביא לגירושו המיותר מארה”ב ולסיום עבודתו המהוללת בהוליווד.

5. המשחק והשירה – כל השחקנים, מהילדים ועד לכוכבים בתפקידים הראשיים, פשוט מצוינים. אבי גרייניק קורע בתור המפיק שנותן לצ’פלין את הצ’אנס הראשון בהוליווד. ירון ברובינסקי מגלם ברגישות מופלאה את אחיו של צ’פלין. דפנה דקל עושה תפקיד לא פשוט של אמו האוהבת שמאושפזת בבית משוגעים. מיטל נוטיק שרה מקסים ומגלמת היטב את אשתו האחרונה של צ’פלין שליוותה אותו עד מותו. ניר לוגסי מוצלח כמנהל ההפקה של צ’פלין. גם חברי האנסמבל ששרים פה שיר או קטע משיר אינם נופלים במאומה מהכוכבים הראשיים.

6. המוזיקה – השירים המלווים את העלילה מצוינים והסאונד משובח. מיקומה של תזמורת ברוב מחזות הזמר מאחורי מסך שחור הוא תמיד כפוי טובה. אז זה המקום להחמיא לטל בלכרוביץ’ על הניהול המוזיקלי ולתזמורת הנהדרת.

עוד בנושא:  חברת לגו מציגה - לגו גאווה

7. הבמה והתלבושות – התפאורה של לילי בן נחשון יפהפייה, והיא מוכיחה שלא צריך במות עולות, יורדות ומסתובבות כדי לעשות אמנות. לא בכל מחזות הזמר יש תפאורה מושקעת כל כך, שעושה שימוש מקסימלי בכל מה שהבמה מאפשרת. גם התלבושות של מאיה מידר מורן משחזרות את התקופה בצורה הכי מדויקת שאפשר.

צילום: ולדימיר ברנבוים

8. הכוריאוגרפיה – עומר זמרי שעשה גם את הכוריאוגרפיה לבילי שוורץ (ול”אנני”, היירספריי”, “סטורי של פסטיגל” ועוד) היטיב להתאים את הריקודים לרוח התקופה – מוואלס ועד טנגו ארגנטינאי והמון המון “Jazz Hands”. הריקוד סוחף ומלהיב – שואו גדול ברגעי הכיף והפוגה מוצלחת ברגעים הדרמטיים.

9. העיבוד לעברית – בחלק ממחזות הזמר בארץ היום יש שילוב של עברית ואנגלית, אבל כאן כל הטקסט בעברית. זו משימה לא פשוטה לתרגם אנגלית זורמת לעברית קולחת ועדכנית, כך שגם יהיה אפשר להבין מה השירים אומרים ואפילו לזמזם אותם בדרך החוצה. ובשעתיים וחצי (כולל הפסקה, לא לדאוג) יש הרבה טקסט. אז היתה פה מלא עבודה, ודני לשמן צלח את המשימה בהצלחה רבה

10. עופרי ביטרמן – כי בלעדיו לא היה לנו צ’פלין. הוא גילם את הדמות כסטודנט בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין ונשלף משם הישר לבמה מקצועית. משימה לא פשוטה, בהתחשב בעובדה שהוא רוב הזמן על הבמה ונושא על כתפיו את כל המחזמר. ביטרמן הוא וירטואוז. הוא משחזר אחד לאחד את צעדיו המתנודדים של דמות הנווד הנהדרת שיצר צ’פלין, מקפיץ ומסובב את הכובע השחור על מקל ההליכה ומחקה במקצוענות את המימיקה שהפכה את הנווד לדמות אהובה ומפורסמת. רוב סרטיו של צ’פלין היו אילמים אך כאן ביטרמן צריך גם לשיר ולשחק והוא עושה זאת נפלא. אני משוכנע שזוהי רק ההתחלה עבור ביטרמן ושעוד נראה אותו בהרבה הפקות.

בקיצור – רוצו לראות את צ’פלין כי זו פשוט הנאה צרופה. חגיגה של שירה, משחק וריקוד, עם סיפור מרתק ושירים נהדרים. עופרי ביטרמן מגלם בווירטואוזיות את דמותו המורכבת של צ’פלין כשלצידו קאסט משובח.

ההצגה משחקת בתיאטרון תל אביב ובתיאטרון חיפה ובאולמות נוספים ברחבי הארץ. הנה לכם לינק לרכישת כרטיסים >

עוד בנושא

תגובות

תגובה אחת

  1. מיקי קם הגב

    ביקורת מקסימה !!!! תודה רבה

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן