"המרחב הירושלמי לא בטוח, הוא להט"בפובי"

נעם אייל, שנדקר בשנה שעברה מצעד הגאווה בירושלים, חוזר לצעוד בתל אביב על משאית המחאה של ליין הנשים 'זותי' ומקווה לראות אתכם חודש לאחר מכן בירושלים. "העובדה שהקהילה נוכחת במרחב הציבורי לפחות יום אחד בשנה לעיני כל, יכולה להציל חיים"
צילום: לואיז גרין
צילום: לואיז גרין

"שלום, נעם?", "כן", "זו מורי באום מ"זותי", אנחנו רוצות להזמין אותך ואת אחותך להיות על המשאית שלנו במצעד הגאווה בתל אביב". "וואו, אהה…. וואו, רגע, לפני שאני אומר משהו, אני פשוט חייב לשאול, לא טיפה בעייתי שגבר הטרו-סיס-לבן יתפוס מקום של אשה על המשאית של ליין הנשים במצעד שהנושא שלו הוא "נשים-לשם שינוי?" "זו שאלה מצוינת, ואתה מקסים ששאלת, אבל זה מה שאנחנו רוצות".

שנה אחורה כמעט, נדקרתי במצעד הגאווה בירושלים ביחד עם שירה בנקי ז"ל, ועוד ארבעה. לא אלאה אתכם ואתכן בפרטי התקרית שידועים לרוב, רק אומר שחיי השתנו מקצה לקצה בעקבות האירוע. בעשרות הרבות של הראיונות שהגיעו לאחר מכן, שעמם שיתפתי פעולה כדי לנצל את הבמה לטובת דחיפת אג'נדה להטב"קית, נשאלתי בין היתר שאלות רבות ומטרידות. לא שאני סבור שאני האדם המתאים לתפקיד, ודאי כאשר אני לא פורמלית משתייך לקהילה, אבל החלטתי שאני לא מוכן לתת לזה לעבור מעליי ולשמש הקרבן הסטנדרטי והמשעמם, אני לא הנושא למרבה ההפתעה. רמת הבורות שהשתקפה מהשאלות שנשאלתי גרמו לי להבין פרומיל, קמצוץ, מחוויית חיים שכנראה לעולם לא אחווה ולא אבין. ברור לי שהפגיעה הזו לא תגרום לי אישית לחשוש לשלומי במרחב הציבורי. קהילה שלמה הותקפה. ערך האדם באשר הוא אדם הותקף.

אחת השאלות שנשאלתי ועצבנו אותי כל פעם מחדש היו: "תגיד, אתה… חלק מהקהילה? או… שבאת כתומך…" עניתי תוך הבעת חוסר שביעות רצון בולט מהשאלה: "אני אח לאחות לסבית, לא שאני חושב שזה רלוונטי…" כיום אני כועס על עצמי ששיתפתי פעולה עם השאלה הזו. מעבר לעובדה שזה אכן לא רלוונטי, רוב העיתונאים שדיברתי איתם ושאלו אותי את השאלה הזו למעשה שיתפו פעולה עם שליסל בכך שיצרו הבדלה בין הטרו-סקסואלים ללהטב"קים, עיסוק צהוב ב"פשלה" של שליסל בכך שדקר הטרוסקסואלים ולא בעובדה שערך האדם באשר הוא אדם והיא חווה הותקף חזיתית.

ירושלים, בירת מדינת ישראל, המנופפת בסובלנותה כלפי הקהילה הגאה, סובלנות שאינה קיימת כמעט מחוץ לתל אביב, היא עיר שאסור להפקיר. קיומם של אנשים איננה פרובוקציה

שאלה נוספת, שלצערי נשאלת על ידי רבים ורבות, שחלקם נמנה גם על הקהילה, היא, "אבל למה בירושלים?" מעבר לנימוקים הדי ברורים הנוגעים לעובדה שגם בירושלים ישנה קהילה גדולה ותוססת שהיא חלק מהעיר ואין שום סיבה שתתחבא, נסו רגע לדמיין ילד או ילדה חרדיים הגדלים בקהילה סגורה שבה הנושא הזה לא יכול להישאל, אין תשובות, יש רק טיפולי המרה, האשמה עצמית ומצוקה ענקית. אני מדמיין מה עובר על הילד או הילדה הללו שוודאי בטוחים שאין מלבדם אף אחד בעולם שדומה להם. יום בהיר אחד עוברים להם אלפים רבים של צועדים וצועדות עם מסרים "מוזרים", פתאום יש כתובת. יש את מי לשאול. לדעתי, העובדה שהקהילה נוכחת במרחב הציבורי לפחות יום אחד בשנה לעיני כל, יכולה להציל חיים. להנכחה במרחב הציבורי יש ערך עצום לתפיסת משהו כנורמטיבי בעיני כל ולהפיכת המרחב עצמו לבטוח. המרחב הירושלמי לא בטוח, הוא להט"בופובי, וצריך לעשות הכול כדי לשנות את זה. ירושלים, בירת מדינת ישראל, המנופפת בסובלנותה כלפי הקהילה הגאה, סובלנות שאינה קיימת כמעט מחוץ לתל אביב, היא עיר שאסור להפקיר. קיומם של אנשים איננה פרובוקציה.

עוד בנושא:  בית המשפט מעניק חלון הזדמנויות להסדרה רטרואקטיבית של ההורות הגאה – כך תנצלו אותו

תל אביב אהובתי הפכה ליעד לגירוש. "לכו לתל אביב !" משפט שהוליד את השלטים האלמותיים של הקהילה בירושלים "יהודי לא מגרש יהודי – לתל אביב". אירועי המצעד בירושלים 2015 הובילו להסתערות של הקהילה על המרחב הציבורי באותו חודש אוגוסט, בדמותם של מעגלי שיח, דגלים, שירה, והתעקשות לנהל שיח הסברתי עם כל מי שרק היה והייתה מוכנה לנהל אותו. אל מול הופעת אנשי "להב"ה" היה ניתן לחזות במראות סוריאליסטיים כמעט. מאי פלג ז"ל, טרנסג'נדרית, מושיבה במעגל שיח את בנצי גופשטיין, הלהט"בופוב מספר אחת, במעגל שיח עם חברי וחברות הקהילה בכיכר ציון. אותו בנצי גופשטיין שיחד עם פעיליו, קרא קריאות שנאה במהלך המצעד כאשר שוטרים ושלושה אוטובוסים של אגד היוו חסם ביניהם לבין הצועדים והצועדות.

מקרה כמו שקרה בירושלים קרה בנסיבות דומות בבר נוער כמה שנים קודם לכן, ובירושלים עשר שנים קודם לכן. מקרה כזה יכול לקרות שוב ושוב. האחריות מוטלת עלינו להראות שהמרחב הזה שייך לכולם ולכולן. בחודש הבא ייגזר עונשו של הרוצח שליסל, אבל אותי מעניין כמה אנשים יגיעו למצעד. אין מסר חזק לאדם הבא לייצר שנאה ופחד, מזה המביא עשרות אלפי אנשים, מכפיל, משלש ומרבע את כמות המשתתפים והמשתתפות במצעד. במצעד הקרוב בירושלים ב 21.7.2016, שנה אחרי, אני חולם לראות מראות כאלו.

עוד בנושא:  תחרות הצילומים שמסייעת לאמיר להקים מקלט ללהט"בים ערבים

ב"זותי", ליין מסיבות נשים, החליטו נשים מדהימות שלא להתעלם מאירועי השנה האחרונה. מהפיגוע במצעד, המחאה האחרונה סביב המצעד התל אביבי, ומאבק זכויות בסיסיות בלתי נגמר. השנה, במצעד הגאווה בתל אביב, על המשאית של "זותי", בין היתר תוכלו לראות אותי ואת אחותי, שי. כך גם את רומי, נערה טרנסית אמיצה מאשדוד ביחד עם אמה מעוררת ההשראה. יחד איתנו תוכלו לראות נשים משפיעות ומדהימות, לצד דמויות שסיפורם מראה שלא הכול ורוד, עדיין. שגילויי שנאה ולהטב"ופוביה קיימים במדינת ישראל ברמה היומיומית. זות קריאה לצעוד עם המשאית שלנו!


זותי מגיבה:
"היו לי הרבה מחשבות על איך אני משלבת את התכניות שלי לגאווה כליין מסיבות יחד עם מחאה אמתית ונשית. עבדתי קשה והגיתי קמפיין שאני באופן אישי מאוד גאה בו. כמובן שנושא המשאית העסיק אותי מאוד. מצד אחד, יצאתי בהצהרה ש״זותי לא צועדת״. למרות שמי שהעמיקה בפוסט ראתה שקראתי ליצירת קול לשינוי ולא להחרמה של המצעד כמצעד. אני לא יכולה לומר שאני מרוצה מאופי המצעד. הייתי שמחה אם כן היו את הכלים להפוך אותו לפחות מסיבתי ויותר מחאתי. גם אם זה אומר ללא מוזיקה על המשאיות או משאיות שמוקדשות אך ורק למחאה. אבל יש אילוצים שונים שקובעים את אופי המצעד ואיתם צריך לנצח.

אז החלטתי לקחת את המשאית שקיבלתי ולנסות לעשות איתה את מה שכן אפשר. אני קוראת לכל מי הצועדות והצועדים במצעד לצעוד יחד עם המשאית שלי, לתת אהבה וחיבוק למי שכל כך מגיע להן ויחד איתן להשמיע את הקול שלנו שקורא – שווה זותי!"

זותי נשים

עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן