צילום: WTM london
בכנס התיירות הגדול בעולם, המתקיים מדי שנה בלונדון, קיימו גם השנה מושב בנושא תיירות להט”ב.
במושב המיוחד השתתפה נציגת ארגון התיירות הגאה, מנכ”לה הגאה של חברת קרוזינג המתמחה בהפלגות גייז ופעילת להט”ב מגאנה, שהעבירה את מקום מגוריה ללונדון ושם הקימה מיזם לנוודים דיגיטליים וקווירים.
בכנס עצום המימדים, המארח דוכנים מכמעט כל מדינות העולם ומושך עשרות אלפי מבקרים, רובם ככולם אנשי ענף התיירות על גווניה, בלטה נוכחותן של מדינות ערב. בעוד שמשרדי התיירות של מעצמות תיירות אירופאיות, כמו הולנד ונורווגיה, הדירו את רגליהן מהאירוע ואפשרו לנציגים פרטיים לשוטט בין דוכני העולם ללא תחנה ביתית, יעדים כמו ערב הסעודית, אבו-דאבי, דובאי וקאטר הקימו אתרי ענק, עתירי מסכים והקרנות, הציגו מופעים רבי משתתפים ותלבושות ושלטו ביד רמה בשלטי החסויות.
בעוד שבחלל המרכזי עמדו דוכניהם של הסי.אן.אן והבי.בי.אס ושידרו בלייב המסכים קטנים עדכונים מחזית המלחמה המאיימת להפוך לגרעינית, שום זכר לכך לא טפטף לאוירת החג המסחרי. מי שהגדיל לעשות וחיפש, גילה שדוכניהן של רוסיה ואוקראינה נעדרות בשקט מהכנס.
בין שלטי הענק וסרטי הצוואר הממותגים של ערב הסעודית, נותנת החסות המרכזית של הכנס, התקיים פאנל הלהט”ב. במשך כ-45 דקות ענו המשתתפים לשאלותיה של המנחה הבריטית והמחוייכת, והסבירו כיצד הם ממשיכים במאמצים הכבירים לשמור על נראות שוויונית לכל אותיות הלהט”ב. הם סיפרו על ימי צילומים מושקעים אליהם הקפידו להביא נציגים בעלי נטיות מגוונות וצבעי עור שונים.
על שאלה אחרת, עליה הסכימו כל המשתתפים, התעכבו ארוכות. האם יש לעודד מותגי תיירות לקיים קמפיינים סביב שבוע הגאווה או לדרוש קמפיינים לאורך כל שבועות השנה. ברגע השיא של החיבור למציאות, עסקו הדוברים בשאלה כיצד יש לעודד תיירות גאה למדינות באפריקה שאינן ידידותיות ללהט”ב.
המנחה ומשתתפי הפאנל שכחו לציין את אירועי הירי שהתקיימו בשנה החולפת דווקא באתרים גאים של המדינות הכי ידידותיות ללהט”ב, פרח מזכרונם גם קיומם של שני אירועי הספורט הגדולים בתבל במדינות עם מדיניות ברורה כנגד הלהט”ב, הם דילגו בקלילות מעל התהום שבין ענקיות התיירות העולמיות, ביניהן נותנת החסות המרכזית לכנס ובין זכויות הלהט”ב והתעלמו לחלוטין ממלחמת העולם השלישית שהחלה בשנה החולפת ומחריפה מדי יום, מלחמה שאחת ממטרותיה היא שינוי סטטוס הקוו העולמי, זה שאפשר לארגוני הלהט”ב להגיע להישגים כבירים בעשורים האחרונים.
ארצות הברית אגב, ספינת האם של המאבק הגאה, בה הוטבע המונח להט”ב ונתפר דגל הגאווה הראשון, נעדרה כמעט לחלוטין מהכנס. היא כנראה מעדיפה להתמקד בימים אלה בבחירות האמצע ובעלייתן התלולה של האנטישמיות והשוביניזם לשיח הציבורי.
ברגע הראשון שהפנתה המנחה את המיקרופון לשאלות, הצפתי את הסוגיה הבוערת ושאלתי מתי לדעתם של המשתתפים המכובדים יהיה הרגע הנכון להכריז על מצב חירום להט”בי בין לאומי, ואם כינוס ענף התיירות העולמי, ענף שידוע בחפיפה גבוהה עם להט”בים, איננו המקום הנכון לפחות להפנות את הזרקור לכיוון התופעות המטרידות.
תשובתיהם של המשתתפים, בהובלתה של המנחה, נעו בין תודה על העלאת הסוגיה לבין החשיבות שבהמשך ההקפדה על נראות שוויונית בפרסומות הגאות. בסיום הפאנל, בשיחה אישית עם נציגת ארגון התיירות הגאה העולמי, בעוד עינייה מבריקות מדמעות, הודתה: “המצב חמור, חמור מאד, אבל אנחנו לא יודעים מה לעשות וחייבים להמשיך עם הפעילות השוטפת”.
הקהילה הגאה, שרכשה מומחיות במצעדי שמחות והרמות, מתקשה להודות במצב העגום. למה להוריד. חוסר האונים והעדר המנהיגות, מקרב את הקהילה לסכנת הכחדה. אם בכנס התיירות העולמי שתקו הבריות, נוכל רק לדמיין מה מתרחש בכנס הנשק.
מגיל צעיר שמעתי על הכנס הזה מאבי, הגאה. חיכיתי לרגע הזה בו אנכח באירוע המרהיב ואצפה במו עיני במפגן השיווקי רב העוצמה, ועיניי אכן התרחבו. צר לי שאזניי חזרו אטומות. לא שינויי לחץ האויר בעת הנחיתה בשדה התעופה אטמו אותן, אלא הדממה הרועמת בה משתנה האקלים החברתי, בעת שקיעתה של התנועה אליה אני משתייך.
קהל נכבד, זוהי קריאה אחרונה לנוסעים הגאים של טיסה 555 ללהט”בלנד: תתאפסו על עצמכם, תכריזו על מצב חירום ותתרכזו בהקמת תשתית לתגובה.
