על פוליטיקה, נשיות ואימהות בפוזה

הסדרה פוזה היא סדרה פוליטית אקטיביסטית על אהבה, הישרדות, משפחתיות, נשיות וגבריות. היא מציגה את חייהם המורכבים של נשים טרנסיות וגברים הומוסקסואלים המחזיקים בזהויות מצטלבות בניו יורק, ומלמדת על הנזילות בין הטוב והרע | ג'ואנה ג'בארה מנתחת את העונה השניה של הסדרה ואת הדרך בה היא מערערת הגדרות נוקשות אשר רווחות במיינסטרים
פוזה1

בטקסט זה לא תמצאו ביקורת על פוזה, לא כי אין מה לכתוב כביקורת, אלא מתוך בחירה אישית להתמקד במה שפוזה הציגה בצורה טובה, או מסיבה אחרת שעדיין אינני מודעת אליה. הטקסט לא מתיימר להציג את פוזה כסדרה מושלמת, אך הוא רואה בה סדרה שראויה לצפייה.

תצפו בה, בעונה השנייה ספציפית, תקראו את הטקסט, תחשבו, תערערו, תבקרו ותיהנו.

פוזה היא סדרה העוסקת בסיפורי חיים של נשים טרנסיות וגברים הומוסקסואלים המחזיקים בזהויות מצטלבות בניו יורק, בתחילת שנות התשעים. הסדרה היא סדרה פוליטית אקטיביסטית על אהבה, הישרדות, משפחתיות, נשיות וגבריות ועל עוד נושאים מעניינים. פוזה מספרת על מורכבות החיים, מלמדת על הנזילות בין הטוב והרע ומערערת על הגדרות נוקשות אשר רווחות במיינסטרים.

הקטגוריה היא: האישי הוא פוליטי

“אתן.ם צעירים.ות, שחורים.ות, גאים.ות ועניים.ות, העולם הזה מתעב אותכם.ן. אם תחלו במחלה הזו תמותו, הם יחושו הקלה על כך שתקבלו את מה שמגיע לכם.ן”. אלו היו המילים של בלנקה, אישה טרנסית של צבע עם HIV/AIDS, לילדיה באחת מארוחות הערב.

המילים של בלנקה, מדגישים את המיקום החברתי של אנשי LGBTQ שחורים.ות אפרו/לטינים.ות בהתבסס על הזהויות שהם.ן מחזקים.ות בהם. מיקום חברתי שרווי בשוליות, אלימות ושנאה כלפיהם.ן עד כדי הרגשת הקלה  לאחר מותם.ן.

פוזה מראה כיצד הצטלבויות זהויות מינוריות מעצבות את חייהם של נשים טרנסיות שחורות\אפרו לטיניות עניות וגברים הומוסקסואלים שחורים\אפרו לטינים ועניים. איך זה להיות אישה טרנסית שחורה וענייה או גבר אפרו /לטיני, הומוסקסואל ועני בחברה פטריארכלית, סיסג’נדרית, היטרוסקסואלת לבנה. במילים אחרות, כיצד הצלבת זהויות שוליות של מגדר, אתניות, מיניות ומעמד מעצבות את חייהן.ם של המחזיקים.ות בהם.ן, ודוחקת אותם.ן לשוליות רבת פנים.

אי הנגישות של הקהילה לתרופה המסייעת להאטת התפתחות מחלת ה HIV/AID היא אחת הדוגמאות לכך, זאת ועוד, האופן שבו התרופה יכולה להיות זמינה עבורם מגלמת עוד יותר את העליונות של העשירים הלבנים לעומת השוליות של הקהילה. כאשר אנשי להט”ב לבנים מתקרבים לסוף חייהם בשל התפשטות המחלה, הם.ן דואגים.ות שהתרופות שיש להם.ן תעבור לאחרים.ות. כך האחות ג’ודי שעובדת עם חולים ב- HIV/AIDS, וחברה טובה של הקהילה, הסבירה לבלנקה, כיצד תרופה זו זמינה עבורה למרות אי הנגשתה “לעניים של צבע כמוה”. אכן העברת התרופה מסייעת לזמינות שלה אך העברה זו, מאת הלבן שמתקרב לסוף חייו לשחור\ לטיני, מגלמת את ההיררכיה המעמדית, “מקבלים מה שנשאר אחרי הלבנים”. פוזה מראה כיצד הצטלבויות של הזהויות מעצבת לא רק חיים אלא גם מוות.

לצד כל הקשיים, הדיכוי והשוליות, פוזה מספרת גם סיפורים אישיים וקולקטיבים על אנשים וקהילה  שנאבקה על הישרדותה וזכויותיה, קהילה שלא מפסיקה ליצור ולחיות. קהילה שמודעת לדיכוי הממסדי והשיטתי שהיא עוברת על בסיס הזהויות שהיא מחזיקה בהן. כך כל הצלחה ומימוש עצמי אישי נחשב להישג קהילתי עבור כולם.ן, ההצלחה של דיימון, צעיר קוויר של צבע, בריקוד היא לא רק שלו, היא הצלחה של כל גבר שחור הומוסקסואל לממש את עצמו. כך גם הכניסה של אנג’יל, אשה טרנסית של צבע לעולם הדוגמנות, היא כניסה של אשה טרנסית של צבע לאליטה של המיינסטרים.

מצד שני כל דיכוי, רצח או מקרי אלימות שפוגעים במישהו.י מהקהילה, היא נחוות כפגיעה בכל אחד.ת מתוך הקהילה. הרצח של קנדי, אשה טרנסית של צבע שניסתה לשרוד דרך הגוף, היה יכול לקרות לאנג’ל. “אני הייתי יכולה להיות פה במקומך” אמרה אנג’יל כשישבה מול ארון הקבורה של קנדי. הפנים שלהן ומי הן באמת אינו כל כך משנה, שתיהן בעיני הממסד והחברה הסיסג’נדרית הלבנה, “טרנסיות שחורות עובדות מין”. מי הן ומה הסיפור שלהן אינו כל כך משנה, כך גם המוות שלהן. במילים אחרות, גם המוות הוא פוליטי.

עוד בנושא:  על שינויים וסיפורים: לא תמיד הייתי ככה

המילים שאמר פרי טיל, גבר קוויר שחור, באחד הנשפים מסכמים טוב את מעמדה של הקהילה ויחסיה עם הממשלה והמוסדות שלה: “הממשלה שלנו מפיצה עלינו שקרים, במטרה להרוג אותנו, ואת יודעת למה הם רוצים שנמות? בגלל שאנחנו שחורים ואנחנו שחומים ואנחנו קווירים, אנחנו לא מעניינים אותם, אז כדאי שנתחיל לדאוג לעצמנו”.

הקטגוריה היא: נשיות

“נשיות אמיתית היא כנות, אמיצות, ביטחון עצמי ואינטליגנטיותנואל אלסעדאוי.

פוזה מציגה את הנשיות כתהליך וכמאבק שאינו קשור לתכונות פיזיולוגיות וטבע, הנשיות בפוזה רחוקה מלהיות פאסיבית ונרכשת על ידי הקשרים חברתיים ופוליטיים. היא מסע שמלווה בתהיות, בחירות והחלטות שמסייעות בבניית העצמי. פוזה אינה מתעלמת מהשפעת הקפיטליזם והחומריות על הביטוי החיצוני לנשיות. אכן, הנראות החיצונית, והלבוש הם חלקים חשובים לעיצוב נשיות בפוזה. אך הוא באותו זמן מאיר על האתגרים שעומדים מול נשים טרנסיות לגבי הופעתן החיצונית, הן נשפטות כל הזמן על פי הופעתן, ומתמודדות עם לעג ואלימות במידה והן לא עוברות כנשים בחברה הסיסג’נדרית, כך ל”לבוש נשי” יכול להיות עניין של הישרדות עבור חלק הן.

ההגדרה של מה לא נשי, באה לידי ביטוי בתגובה של אלקטרה, אשה טרנסית שחורה, לאשה לבנה שפנתה לשולחן שישבה פה אלקטרה וחברותיה במסעדה, בניסיון לדכא את הנראות שלהן ולערער על הנשיות שלהן: “אני לא מטומטמת. אני עובדת בעיר, ואני מזהה גברים שמעמידים פנים שהם נשים”. אמרה האישה הלבנה.

“אלוהים אומנם בירך אותך בברביות, בחצר אחורית עם סוס פוני, בחבר שקוראים לו ג’ייק, ובהיריון בלתי רצוי שאביק שילם כדי להפיל, כדי שתוכלי ללכת ללמוד בקולג’ ולהתמחות בהתנהגות מגעילה. אבל כל זה לא הופך אותך לאישה. המדים מ “ג’יי קרו” עם החצאית שלא מתאימה, הפנינים המזויפות והסרט לשיער בחצי דולר, לא יכולים להסתיר את העובדה שאת לא יודעת מי את. אני יודעת שהנוכחות שלנו מאיימת עלייך, נאבקנו על המקום שלנו בשולחן הזה, וככה נהיינו יותר חזקות משאת תהיי אי פעם..” אלקטרה הגיבה.

אלקטרה מערערת על התפיסה החברתית-תרבותית לנשיות ועל הסטנדרטים שמלווים אליה -הנשיות כתכונה מולדת ושקשורה לפיזיולוגיה של הגוף- (אבר מין נקבי- אישה- נשית). בנוסף לפי גישות אלה מוענקים ל”אישה” כל מיני חפצים שנדרשים להשלים את הנשיות שלה ( ברביות, סוס פוני). התגובה של אלקטרה מדגישה שנשיות כזאת אינה מסייעת בהכרת העצמי של כל אחת. במילים אחרות, היא חסרת סובייקטיביות, עצמאיות ואוטונומיה ( “המדים מג’ו קרו” – “אביך שילם כדי להפיל”). כלומר, מגדר אינו רק מבנה תרבותי המוטל על הזהות, אלא במובן מסוים מגדר הוא תהליך של בניית העצמי. נשיות בפוזה היא מאבק, תהליך ארוך של עשייה ותהייה, של עצמאיות וחוזקה.

הערעור של פוזה על תפיסת הנשיות כקשורה לפיזיולוגיה של הגוף לא דוחף אותה להתעלמות מהתפקיד שמשחק הגוף בהקשר של נשיות. השיח על הגוף “הנשי” נוכח, אך פוזה מצהירה שהוא לא מגביל נשיות. כך בלנקה, שמביעה את התסכול מהגוף  ה” לא נשי מספיק” לפי הגדרת החברה הפטריארכלית “לגוף הנשי האידאלי” מצליחה לגשר עליו לעיתים באמצעות ניהול מראה חיצוני מותאם.

“אני לא כמוכן, אני לא יכולה ללבוש את כל מה שאתן לובשות”, צעקה בלנקה על אלקטרה שניסתה לדחוף אותה ללבוש בגד ים. הפתרון למצוקה של בלנקה היה סטיילינג, לבחור בבגדים שמעצבים לה את הגוף, כלומר את הנשיות החיצונית שלה. עיצוב בגדים היה מספיק בשביל שבלנקה תרגיש סקסית ונשית. לא חזה גדול ולא שום איבר אחר בגוף.

אין דפוס אחד לנשיות בפוזה, ששת הנשים ששיחקו תפקידים ראשיים בסדרה עשו נשיות באופן שונה כל אחת מהשנייה וערערו על משמעיות של תכונות ותפיסות בהגדרת הנשיות המסורתית ( אישה= עדינות, אמפטיה, חולשה). כך אלקטרה הוצגה כחומרית, קשוחה, חזקה, עוצמתית, אמיצה ולא מפסיקה להיאבק. לעומתה בנלנקה הוצגה כבעלת לב גדול, תומכת, מסייעת לאחרים, אחראית, אמפתית וגם חזקה, אמיצה, עצמאית. בדרך כלל  נשים מוצגות על המסכים או כקשוחות אלימות וחזקות או כאמפטיות, תלויות בגבר וחלשות.

עוד בנושא:  בדקו את עצמכם: כמה סדרות וסרטים להט"בים ראיתם ב-2021?

ביטוי הכוח ועוצמתיות של בלנקה שונה מאוד מאלקטרה, אך שתיהן נשים חזקות שנאבקות. אנג’יל לא פחות חזקה מקנדי “הצעקנית”, היא רצה אחר החלום שלה למרות הנפילה הקצרה לשימוש בסמים והקשיים. כל אחת מהנשים ומהגברים בסדרה מבטאים צורות שונות של כוח, חוזקות וחולשות. כך פוזה מעודדת מחשבה מחודשת על המשמעויות של מושגים אלה, ואולי עושה ריפריימינג לכמה מהם.

הקטגוריה היא: אימהות

“תקשיבי, לא אכפת לי אם את אישה לבנה מקוניקט, מהגרת מצ’יינהטאון או אחת מאיתנו. אם את בוחרת להיות אמא, את בוחרת לעצב את העולם”. אמרה אלקטרה לבלנקה.

פוזה מדגישה את הסוכנות והבחירה שיש באימהות, והיא מערערת על התפיסות שרואות חווית האימהות כחוויה שמקורה בטבע, אימא אינה רק מי שהרה ויולדת- אמא זו מי שיכולה להעניק תמיכה ואהבה. ובפוזה זו היתה בלנקה, שאהבה ודאגה לילדיה. היא נאבקה לבנות עולם טוב עבורם, תמכה ועודדה אותם ללכת אחר חלומותיהן, ושימשה כדמות אסרטיבית עבורם כשנזקקו לכך, היא הייתה פתוחה מולם לשיחות על מיניות, היא קבעה חוקים על מנת לשמור על יחס משפחתי ויישמה אותם, היא דאגה שהשותפות תהיה חלק מהבית, לכל אחד ואחת היה תפקיד. ובתוך כל זה, היא לא שכחה את עצמה ולא זנחה את הקריירה שלה, לבלנקה היה חשוב שהיא בעצמה תהיה מודל לילדיה, היא לא וויתרה על סלון היופי כשבעלת המקום לא רצה להמשיך בהשכרת המקום לבלנקה בשל היותה טרנסית. היא נאבקה על זכותה והמשיכה לעבוד. ובהמשך אמא בלנקה ידעה גם כיצד לשחרר את ילדיה לעולם כדי לנווט את עצמם.ן ולהתפתח.

“הכאב שאני מרגישה בגלל שהילדים.ות שלי עוזבים.ות, אני לא יודעת איך אני אמורה לקבל דבר כזה”, שיתפה בלנקה את אלקטרה לאחר עזיבת ילדיה. “אם הם לא יגדילו ויהיו מספיק חזקים.ות, כדי למרוד ולדחות אותך, ולעזוב את הקן, אז את לא מגדלת גברים ונשים. את יוצרת טפילים”.

פוזה מעלה למסך את הפנים המגוונים והמשתנים של האימהות, הכאב, הקושי, התסכול, השמחה, האהבה האחריות והדאגה. המבט שפוזה אפשרה על חווית האימהות הביולוגית לילדים.ות ” ילדים שונים” היה חשוב במיוחד למרות זמנו הקצר על המסך.אמה של קנדי התוודתה מולה או לייתר דיוק מול ארון הקבורה שלה: “לא ידענו איך לגדל ילדה כמוך”. המפגש בין קנדי ואמה היה עצוב, עוצמתי ומאיר על התסכול והמוגבלויות שיכולות להתלוות לחוויית האימהות. אימהות עושות טעיות, לא יודעות הכל, הן לא וונדר וומן.

ניתן לומר שפוזה עונה על השאלה: מי היא אמא טובה? התשובה היא: אמא כמו בלנקה.

בפרק האחרון בעונה השנייה בלנקה לא מצליחה לדמיין את עצמה הולכת לנשפים אחרי העזיבה של הילדים, היא התקשתה ללכת לבד. העצב והכאב של בלנקה בעקבות הפרידה מילדיה מעוררים שאלות לגבי האימהות כחלק משמעותי שמגדיר נשים שהן אימהות, אם וכיצד נשים אלה מוצאות את עצמן מחדש כשהזהות האימהית אינה ממומשת בחיים היומיומיים או שהיא ממומשת בצורות שונות אחרות. מחכות לעונה השלישית בתקווה למצוא את התשובות.


הכותבת היא סטודנטית בקורס “היסטוריה קווירית וטרנסג’נדרית” בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, בהנחיית פרופ’ איריס רחמימוב וד”ר מתן בורד, קורס משלב עשייה חברתית – תכנית מתחברים+.

עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן