על אקטיביזם ועייפות

lior

ליאור סרוסי הרגישה עייפה מלהסביר והחליטה לשתוק קצת. אלא שאז הגיעה המחאה ואילצה אותה לבחור בין הצורך להסביר לבין הרצון להמנע מעימותים


תשישות. להיות בת עשרים ושתיים ולהרגיש מותשת, זה משהו שאם יאמר בקול יתקבל בביטול מיידי וכנראה גם בבוז.

למרות זאת זו הרגשה שעוטפת את כל השבועות האחרונים שלי ושל הקרובות אליי. כל אחת מהסיבות שלה. בין אם זה עבודה מסביב לשעון, לו”ז לימודים עמוס, הסברה בלתי פוסקת או תמרון בין כל אלה.

כך או כך מרגיש לי שזה לא פשוט להיות הדור הצעיר של הארץ הזו. לפני כמה שבועות השותף שלי לפעילות באיגי הציע את האפשרות שאולי קצת התעייפתי מהסברה ואקטיביזם, כמובן שביטלתי אותה באופן מיידי. האמת היא שהוא די צדק. כשא.נשים שומעות שאני אקטיביסטית לרוב עולה השאלה ממתי? התשובה היא כנראה מאז שידעתי לבטא את עצמי במילים. מאז שאני ילדה אני נקלעת לוויכוחים עם מבוגרות ממני, מסבירה לאחרות על כל מיני אוכלוסיות שהן לא הן ובעיקר מבזבזת אנרגיה על להתעצבן ולכעוס על המציאות.

להיות אקטיביסטית זו עבודה במשרה מלאה, קשה עד בלתי אפשרי להתפטר ממנה והיא דורשת כוחות. הסברה בישראל לרוב לא עובדת בדרכי נועם, ואם אני רוצה להשמיע את הקול שלי אני אצטרך להרים אותו ולעלות על קולו של מי שעומד (ממש) מולי וצועק עליי.

עוד בנושא:  "דראג מאתגר לא רק את הדיכוטומיה המגדרית, אלא גם את הדיכוטומיה של אדם - חיה"

ההסברה שהיא החלק ה”פסיבי” שבאקטיביזם, היא זו שאני מרגישה שדורשת ממני הכי הרבה כוחות. לעמוד מול א.נשים ולהתמודד עם הפער שבין איך שהן חוות את העולם לבין איך שאני, עם השוני העצום בדרך שבה אני מדמיינת את העתיד של פיסת האדמה הקטנה הזו לבין איך שהרוב בישראל מדמיינות. אני צריכה לא מעט כוחות בשביל לגשר על הפער הזה, באהבה, בקבלה ובסבלנות (שלעיתים פוקעת).

תמיד פחדתי מהרגע שבו אני אתעייף, כי כולנו חושבות שהעולם יתמוטט אם נעצור. נוכחתי לדעת שהעולם עוד עומד, גם האקטיביזם, גם המאבק

תופעת לוואי של אקטיביזם היא מודעות כללית, גם לנושאים אחרים מאלה שהובילו אותנו לפעולה, כאלה שאנו לומדות ומגלות כל פעם מחדש. עם כל המודעות הזו מצאתי את עצמי בתפקיד היוצרת שתיקות מביכות. בכל פעם שאני מעירה למישהי על משהו שאמרה ומנסה להסביר למה זה פוגעני כלפי אוכלוסייה כזו או אחרת נוצרת שתיקה מביכה. שתיקה מעיקה. שתיקה של “די כבר,נמאסת”. אני לא יודעת אם זה באמת מה שהקרובות אלי חושבות, אני מניחה שהאמת היא שם באמצע, אבל אני בתפקיד ה-Debbie Downer של החבורה ואני לא מתה על זה.

אז אחרי שיחות עם הפסיכולוגית שלי שבהן עיכלנו ועיבדנו יחד הכל היא שאלה אותי, למה אני לא מתאימה את עצמי? (בתרגום חופשי: תסתמי קצת. את לא תמיד חייבת להגיד מה שאת חושבת). אז לקחתי עמדה והחלטתי לעשות ניסוי קטן עם עצמי. לשתוק.

עוד בנושא:  "הייתי אדם שלם בזכות עצמי, אבל בקנקן הלא נכון"

שתקתי כשחבר לעבודה סיפר שלקח את הילדים שלו לאכול ארנבים ביוון ולא סיפר להן מה הן אוכלות. שתקתי בכל פעם ששמעתי א.נשים מדברות על הטרדות מיניות ואלו ש”מבקשות אותן”. שתקתי בכל פעם ששמעתי “יא הומו”, “יא קוקסינל” שנאמרו כקללה. כשהתחלתי את הניסוי עם עצמי לא היה לי מושג שתחושת האשמה תבוא ותציף אותי. שמחשבות טורדניות על דברים שלא אמרתי מעייפות לא פחות מהסברה. והרי אני יודעת מה הכוח של הסברה, במיוחד כשהיא אחת על אחד. אז למה בכלל שתקתי?

עם כל המחשבות והבלבול של בין שתיקה להסברה, יש מטוס בצבעי הגאווה, שגרם לקול מחאה של חברות הקהילה. פתאום שוב הצורך להסביר לסביבה “מה הבעיה שלנו”, גובר על הרצון להימנע מעימותים חזיתיים.

תמיד פחדתי מהרגע שבו אני אתעייף, כי כולנו חושבות שהעולם יתמוטט אם נעצור. נוכחתי לדעת שהעולם עוד עומד, גם האקטיביזם, גם המאבק ולמען האמת זה ריגש אותי לראות מהצד איך מחאה קורמת עור וגידים וכמה אכפת לא.נשים. אין לי מסקנה מוחלטת, לא על המצעד ולא על השתיקה, אני רק יודעת שעוד אין בי את היכולת להילחם בכל החזיתות בעת אחת.

אז בינתיים, רק בינתיים, אני אבחר את הקרבות שלי בחוכמה, או לפחות אשתדל.

עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
X
דילוג לתוכן