משפחת זוננשיין

ללילך זוננשיין וגיל נוה שתי ילדות אותן הם מגדלים במשמורת משותפת. "דיברנו מראש על דברים שיכולים להוות חיכוך עתידי. תהליך של הורות משותפת עם מי שיש איתו הסכמה הוא הרבה יותר קל"
wdg_fmly_6
לילך זוננשיין (הורות משותפת)

אני בת 40, גרה בתל אביב, יש לי ולגיל (נוה, 34, דובר אמנסטי ודראג קווין, בן זוגו של אורי) שתי ילדות (אופיר בת שלוש וליאור בת שנה) שאותן אנחנו מגדלים במשמורת משותפת. לא בזוגיות מבחירה.

תהליך ההורות המשותפת שלנו החל לפני 5 שנים. אני וגיל היינו פעילים בהפקות בקהילה הלהט”בית, וכך הכרנו. נפגשנו לראשונה בוויגסטוק 2001, והיינו תמיד בקשר מסויים. לפני כמעט 6 שנים, סיימתי זוגיות של 11 שנים במהלכה ניסיתי להיכנס להיריון אך זה לא צלח. נפגשתי עם גיל במסיבה כלשהי, שם ישבנו ודיברנו, בין היתר, על ילדים. אמרתי לגיל שזה יקרה בהורות משותפת ואפילו ביקשתי ממנו, שאם הוא מכיר הומו מספיק משוגע שרוצה לעשות ילדים עם לסבית כמוני שיפנה אותו אליי, אבל התברר שהוא רצה להיות איתי במקום הזה.

התחלנו בתהליך. השלב הראשון היה תיאום ציפיות: אני רציתי אבא נוכח ולא תורם זרע מהידיעה שחד הוריות זה קשה ולי זה לא התאים. בתהלך תיאום הציפיות גילינו שבהרבה דברים אנחנו תואמים בדעותינו ואחרי שנה החלטנו לחתום על חוזה. מיד לאחר מכן התחלנו לעשות הזרעות עד שנכנסתי להיריון עם הילדה הראשונה.

אילו ההתלבטויות עברו לך במחשבה לפני שהחלטת באופן סופי לצאת לתהליך הזה?
השאלה ששאלתי את עצמי היא האם אני מחליטה לוותר על זוגיות בשלב הנוכחי של חיי. כי בעקבות הדרך בה הפרידה התרחשה הרגשתי שאם אני רוצה להיות אמא, אני צריכה למהר. מציאת בת זוג נראתה לי מטורפת (האם אותה בת זוג תרצה ילדים? ואם לא, איפה זה שם אותי?) לכן הרגשתי שהכי נכון עבורי יהיה לעשות את התהליך עם מישהו, כי כך הוא יהיה מחוייב בתור אב ויהווה חלק אינטגרלי מהמשוואה. בנוסף, בגלל העובדה שהגעתי לחוסר אמונה במערכות יחסים, הרגשתי שנכון יהיה ללכת בדרך של הורות משותפת. ידעתי שאני מאד רוצה ילדים ולא רוצה לחכות יותר מדי כי הייתי באמצע שנות ה-30 בחיי ועם בעיית פוריות קלה. רציתי למהר.

איך הסביבה האישית הגיבה להחלטה?
לאמא שלי היה קשה מאד בהתחלה. “למה להוליד ילדים להורים גרושים?” היא הייתה שואלת. ניסיתי להסביר לה שלא מדובר בהורים גרושים אלא בסיטואציה טובה וידידותית בין שני אנשים שרוצים ילדים. אחרי שיחות רבות אמא שלי הגיעה למסקנה שאני צודקת, והיום אין אשת תעמולה טובה יותר ממנה להורות משותפת – “זה הדבר הכי טוב שהבת שלי עשתה בחיים שלה”, היא אומרת לסביבתה. האחים שלי קצת הרימו גבה אבל לא הביעו דעה יותר מדי. היום, כמובן, כולם מאושרים לאחר הגעת הילדות המדהימות, בוודאי לנוכח ההתנהלות שלי ושל גיל ובן זוגו. האבא שלהן הוא גיל אך בן זוגו מאד נוכח ופעיל. רוב ההחלטות ההוריות הן שלי ושל גיל אך נתייעץ עם בן זוגו ונקשיב לדעתו. הם מאד מתואמים על דברים מראש ולא יגיעו לחילוקי דעות ליד הבנות.

האם חשת בהבדל בין תגובות מהסביבה הסטרייטית לעומת הסביבה הלהט”בית?
יש המון שאלות והמון סקרנות לגבי התהליך מהסביבה הסטרייטית והלהט”בית. בקרב הומואים השאלות שאנחנו שומעים הן בעיקר לגבי בן זוגו של גיל: איך עובדת הקונסטלציה של הורות משותפת כשיש בני זוג? איך הוא נכנס למשוואה? השאלות סובבות סביב חשש שבן הזוג ימצא עצמו מחוץ למשוואה ולא כחלק חשוב מהמשפחה.
יש גם המון קנאה מסטרייטיות לגבי החופש היחסי שאני חווה: “יש לך לילה חופשי באמצע השבוע מהילדות?!”. ואכן הסיפור נותן המון מרחב כי במשפחה סטרייטית או לסבית לא לוקחים את הילדים לבית הנוסף שלהם ואין חופש לאחד ההורים כשהוא רוצה. לי לעומת זאת יש מרחב נשימה.

בקהילה הלהט״בית יותר מכירים את הקונסטלציה הזו ולכן ההורות המשותפת לא מפתיעה. בקהילה הסטרייטית תמהים באופן כללי על עצם המהלך, מה משמעותו ומהן השלכותיו. נשים סטרייטיות, ובעיקר אמהות, אומרות לי שיש לי את השילוב המנצח.

מהם הקונפליקטים הנובעים מהורות משותפת, כפי שאת חווית אותם?
אחת הבעיות נובעת מכך שאנחנו לא זוג, דווקא. פתאום, ממצב בו אנחנו נפגשים מדי פעם, עברנו לתקשורת מאד קבועה ורציפה. הוא היה בלידה, ואז הגיעה הילדה ואני הייתי הורמונלית ולכן הגבתי אחרת לכל דבר. גם גיל נהיה רגיש והתגובות ההורמונליות שלי השפיעו גם עליו. חווינו סיר לחץ וה’פיצוץ’ הראשון הגיע כשאופיר נולדה, והוא חזר שוב כשליאור נולדה, ולכן הלכנו לטיפול זוגי. היינו צריכים להבין אחד את השניה טוב יותר; מה בעייתי לי מבחינת תקשורת ולהפך. למדנו להפוך את התקשורת לידידותית יותר אחד לשניה.

לעומת זאת, אין לנו בעיות שיש לזוגות: אנחנו למשל, ידענו מראש מה אנחנו רוצים ולא רוצים ולכן לא הלכנו “ראש בקיר” אחד נגד השניה, כי מלכתחילה בחרנו בדרך הזו אחד עם השניה. זוגות לעולם לא יחשבו במהלך הקשר ביניהם, לפני הגעת ילדים לעולם, על דברים כמו האם לעשות ברית מילה לבן שנולד. אנחנו דיברנו מראש על דברים שיכולים להוות חיכוך עתידי. תהליך של הורות משותפת עם מי שיש איתו הסכמה הוא הרבה יותר קל.

האם הרגשתם שלמדינה היו כלים לעזור לכם לקצר משמעותית את התהליך או להפוך אותו לקל יותר?
המדינה לא הייתה חלק מהמחשבה שלנו. כביכול, מבחינת המדינה, אנחנו זוג סטריייטים שלא נשואים. הצהרתי שהוא האב והוא הצהיר על עצמו ככזה ובזה זה נגמר. אין סימני שאלה כי אנחנו גבר ואישה ואין חוסר וודאות מבחינת המערכת. מה שעצבן אותי זה שבלידה של אופיר הצוות הרפואי כל הזמן פנו אליו כבעלי ורציתי להרוג מישהו. כשילדתי את ליאור גיל כבר היה נשוי לאורי ואחת המיילדות אמרה לי: “איפה בעלך?” עניתי לה שהוא האבא של הילדה ובעלו מחנה את האוטו.

האם אתם מרגישים חריגים בסביבה בה אתם חיים?
אנחנו לא חריגים ולמראית עין אנחנו נטמעים כי אנחנו גבר ואישה, כך שאנחנו מהמקרים שקצת יותר קל לסביבה לעכל. לאחר הלידה הראשונה, כמות הפעמים ששמעתי את המשפט: “ככה זה צריך להיות, אבא ואמא”, כאבה לי כי הרגשתי שהרצון שלי לעשות תהליך עם בת זוג לא היה טוב מספיק. למרות זאת, אני מכירה בעובדה שאנחנו נכנסים לקטגוריה יותר קלה ועוברים לאנשים יותר קל בעין. אבל אנחנו הדבר האחרון שהוא המיינסטרים: אני לסבית, גיל הומו שלובש שמלות ועושה דראג.

יצא לכם להתמודד עם שאלות שהילדות שואלות בנוגע לתא המשפחתי שלכם?
הילדות קטנות אז עדיין לא, אבל יצא לי להתמודד עם שאלות שהפתיעו אותי מכיוון לא צפוי: מהאחיין שלי (בן 8), ששאל “למה את וגיל לא מתחתנים? כי יש לכם ילדים ביחד”. פתאום מצאתי את עצמי בשיחת יציאה מהארון בגיל 37 דווקא מול האחיין הקטן. פתאום דברים ברורים מאליו, כמו זה שאני לסבית, לא ברורים כי אני לא בזוגיות.

האם את נהנית מרשת תמיכה מסוימת?
יש קבוצה חברתית בפייסבוק של אמהות לסביות בהורות משותפת, אך היא לא פעילה כל כך לצערי. יש לי חברות בהורות משותפת ואנחנו נעזרות אחת בשניה בכל מיני התלבטויות. הלכנו כאמור לטיפול זוגי באופן פרטני ומעבר לזה יש לנו חברים רגילים. אני לא חושבת שצריך משהו מיוחד בסיטואציה הזו. אולי מערך מטפלים שיותר פריינדלי לקהילה, למשל כדי לא ׳ליפול׳ על מטפל זוגי שיכול לעשות יותר נזק מטוב.

איך הילדות תופסות את התא המשפחתי? 
אופיר יודעת שיש לה בית של אבא ואורי ואת הבית של אמא. היא יודעת שאבא ואורי התחתנו. היא גם יודעת מה שם הבמה של אבא שלה ומספרת לאנשים. היא אמרה לחברה שלי “לאבא שלי יש כזאת שמלה בדיוק”. אפילו עשינו קאבר חדש לשיר לאבא שלי יש סולם – “לאבא שלי יש שמלה”. היא לא שואלת למה אני לא במערכת יחסים ולא חושבת על האופציה הזו כי היא רגילה שזה רק אנחנו. זה פשוט נורמה אצלה והיא לא רואה שום דבר חריג במשפחה שלה. אנחנו מקפידים להגיד לה (ואני שומעת את זה רבות במשפחות להט”ביות): “אם תרצי להיות אמא”, ולא “כשתהיי אמא”. “אם תרצי להתחתן”, או “אם תכירי מישהו או מישהי שתרצי לחיות איתם”. זה כדי לתת את האמירה שכל האופציות פתוחות בפניה ומה שתרצה- יהיה.

יש נטיה לקרוא לילדות נסיכות ובובות ובגלל תפיסה פמיניסטית אנחנו נגד זה והילדות מודעות לזה. אופיר כבר עונה לאנשים שאומרים לה שהיא בובה שהיא לא בובה אלא אופירי. וכשקוראים לה נסיכה אנחנו מלמדים אותה לומר: אמנם אבא, מלכה אבל אין לה נסיכות.

עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן