fbpx

מה את חושבת על המצעד?

"אם אני צועדת, אני חלק ממנו ואם לא, אני נותנת לגיטימציה לשלול אותו,. דניאל יצחק על האמביוולנטיות של הצעידה במצעד הגאווה
danielyizhak

היחסים שלי עם מצעד הגאווה מתחלקים לרוב לשניים: מה שאני מרגישה כשאני משוחחת על כך עם מי שמתנגדים לקיומו, ומה שעובר בי כשאני משוחחת עליו ומרשה לעצמי לבקר אותו עם מי שתומכים בקיומו. החלק השני קל לי. אני מבקרת את המצעד ואת כל מה שרע וטמון בו מבחינתי. יש מי שיקשיב, אנחנו ״באותו צד״. אני אפילו מסוגלת להשתמש במונח ׳אנחנו׳ ולהחשיב את עצמי כחלק ממכלול.

החלק הראשון בעייתי עבורי. אני מרגישה צורך בלתי נשלט להגן על קיומו ולהדגיש את מה שטוב בו בעיניי, כמעט זונחת לחלוטין את המשמעות האחרת, זו שקשה לי איתה במיוחד.

כשהייתי נערה, והדחקתי את משיכתי לנשים, ראיתי במצעד כקרן אור; כזו שנועדה לשמש כמפלט צבעוני מהשעה 10:00 ועד שנגמרת המסיבה בים, לכל מי שנעזבו או ננטשו על ידי אהוביהם בשל העדפתם המינית ולכל מי שברחו לתל אביב כי לא יכלו לסבול את השאלות, המבטים וחוסר ההבנה. היכולת להבין. להיות מסוגלת לומר בנונשלנטיות טבעית, ׳בת הזוג שלי ואני׳, מבלי להיעצר באמצע ולהישאל שאלות. מבלי המבט המופתע. מבלי הקביעה ׳אבל את לא נראית׳, כאילו שיש דרך אחת להיראות, אם בכלל. מבלי החזרה על המילים (׳בת זוג? אמרת בת זוג או בן זוג?׳).

היכולת לצעוד היא היכולת שלי להודות שאין לי צורך יותר לנצח את המורכבות ביחס למצעד ולהתנגח איתה; אלא להודות: אני חלק מתהליך ושינוי והדרך שלי לזכור אותם היא באמצעותו

שנים לא רבות לאחר מכן, כשכבר התגבשה בי ההבנה לגבי מה אני מעדיפה, התחלתי להסתכל על המצעד בעיניים ביקורתיות. האם מסיבה גדולה וצבעונית היא הדבר שאנחנו מחכים לו כל שנה? האם היא מייצגת אותנו? האם אפשר להשתמש במילה ׳אותנו׳ או שיש תת קהילות בתוך ה׳קהילה׳, והן לא מחוברות אחת לשניה מלבד בסיס העדפה מינית א-סטרייטית? האם אנחנו מחפשים להעביר מסר אחר, מלבד אווירת החופש שהמצעד מאפשר לנו, והאם החופש הזה תחום במספר שעות בין גן מאיר לצ׳רלס קלור, ויש לו תוקף וגבולות? האם כולנו חופשיים באותה מידה ומי יגדיר מהו חופש, שהרי זו תפיסה כל כך אישית.

עוד בנושא:  גריינדר וטינדר לגייז הם לא רק מרחבים מיניים, הם גם מרחבים אלימים

למרות זאת, אני חייבת להודות, לא הצלחתי לבקר את המצעד ולהעלות את השאלות הללו מול אותם מי ששוללים את זכות קיומו. דבר דומה קורה לי כשאני מדברת עם מי ששולל את זכות קיומה של מדינת ישראל, ואני בכלל שמאלנית: האינסטיקט המיידי שלי הוא ׳להגן׳. עמדת מגננה ואפשרות תקיפה. אינני בטוחה מדוע (אולי מפני שמי ששולל את הדברים האלו שולל גם אותי. זה מפריע לי), אך זה לא משנה לי כלל.

שנים רבות לא צעדתי בגלל האמביוולנטיות שטמונה ביחס שלי לאירוע הזה. אם אני צועדת, אני חלק ממנו ואם לא, אני נותנת לגיטימציה לשלול אותו כי הרי זה מה שאני עושה בסירוב שלי להוות חתיכת פאזל מהמרחב בו הוא מתקיים. החלטתי לצעוד. ההחלטה הזו היא בבחינת תשובה מעשית לשאלה ׳מה את חושבת על המצעד׳? אני חושבת שיש בו חלקים שמשחקים לי עם ההיגיון והערכים. אני חושבת שחשוב מכך, היכולת לצעוד היא היכולת שלי להודות שאין לי צורך יותר לנצח את המורכבות ביחס למצעד ולהתנגח איתה; אלא להודות: אני חלק מתהליך ושינוי והדרך שלי לזכור אותם היא באמצעותו, פעם בשנה, בלי לתרץ אותו, להתנצל, או להסביר למה אנחנו חייבים להוריד בגדים על המשאיות. ככה, כי בא לנו.

רוצה לקרוא עוד?

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

עכשיו בוודג'

אסור לפספס!

עקבו אחרינו

גלילה לראש העמוד
X
דילוג לתוכן