fbpx

לצאת מהארון בטוב טעם?

"במה התפתח עולמי התרבותי והעולם בכלל, אם בגיל 16 קיללו אותי בבית הספר באותן קללות שנשמעות ב-2017 על בימת בית לסין?" חווית הצפיה של איתמר מיכאלי בהצגה "לצאת מהארון"
צילום: כפיר בולוטין. אתר תאטרון בית לסין
צילום: כפיר בולוטין. אתר תאטרון בית לסין

במרכז עלילת ההצגה "לצאת מהארון" שרצה בתיאטרון בית לסין, מנהל חשבונות בשם פיניון, סטרייט, מנסה לאמץ לעצמו מאפיינים הומואים כדי למנוע את פיטוריו מעבודתו. לאחר שמנהל החברה מבין שהוא עומד לפטר הומוסקסואל, הוא מיד מתחרט, מתוך פחד שיואשם באפליה. שכנו הנאמן וההומו של פיניון מסייע לו.

השכן הנאמן, נאמן יותר מהכל לסטריאוטיפ. כדי לגרוף מחיאות כפיים, לגיטימי כנראה לייצג דמות על פי סטיגמה מובהקת. תנועות ידיים גסות וקול צווחני. זה אמנם מציק באוזן ולא מצחיק קהל שעוד לא עבר את ה-70, אבל זה לא החלק הבעייתי בסיפור.

עד כמה להט"בים מיוצגים בתיאטרון כקריקטורות והאם יש לזה משמעות? אפשר להתווכח על זה. צפיתי בהצגה, שנכתבה על ידי פרנסיס ובר וביים אותה אלון אופיר. צפיתי בה עם בן זוגי ורצינו לצאת באמצע. אם לא הייתי מכבד את השחקנים והתיאטרון ואם לא היה נימוס בעולם גם היינו עושים את זה. ההצגה עוסקת בהסתבכות הקומית שנוצרת באותו מפעל קונדומים בו פיניון עובד. הוא ממשיך להעמיד פני הומו, והפיטורים בטלים מחמת הפוליטיקלי-קורקט.

העניין המטריד הוא הקומיות הפוגענית שבאה לידי ביטוי בחלקים נרחבים מדי בהצגה. בדיחות הומופוביות, סקסיסטיות וזולות שמפילות את קהל ועדי העובדים מהכסא. אפשר להתווכח על איזה רפרטואר תיאטרוני צריך להציג ובמה צריך להאכיל את הקהל, אבל הירידה הספציפית הזאת לרמות הנמוכות ביותר, עלולה לגרום נזק.

במה שונה ובמה התפתח עולמי התרבותי והעולם בכלל, אם בגיל 16 קיללו אותי בבית הספר באותן קללות שנשמעות ב-2017 על בימת בית לסין? הפנמתי בדיחות פוגעניות בז'אנר האנאלי עוד לפני שהבנתי מה זה אנאלי, והנה היום – שום דבר לא השתנה באמת. גם במסווה של מסר מסוים שלא ברור מה הוא, ההומופוביה יוצאת ומתפרצת.

בשנים בהן אני הייתי נער בתיכון, על פי מחקר שערך פורום המחקר של ארגון הנוער הגאה ב-2006, רבע מאוכלוסיות הנערים הלהט"בים דיווחו על פגיעה פיזית. למזלי אני לא הייתי ביניהם, אבל כנראה שמדובר רק במזלי הטוב. כי הפנמה של הומופוביה, על במות ומחוץ להן, משמרת את העוינות דרך אותה בדיחות דעת. דרך אותה הפניית אצבע ומסגור התופעות האלה כלא לגיטימיות.
כי אולי אין הרבה הבדל בין איך שמרגיש ילד שחווה פגיעה פיזית או מילולית על רקע נטייה מינית לבין גבר מבוגר שיושב עם בן זוגו ושומע מהאישה המבוגרת שצוחקת צחוק עדרי בשורה שלפניו ומסננת "אוי ואבוי לי" על הצגת רמיזה של מגע פיזי בין שני גברים.

עוד בנושא:  את שאהבה נפשי - המחשה של הומופוביה וכאב

בתקופה שאני הייתי נער, 62% מהנערים הלהט"בים דווחו על אלימות מילולית סביב נטייתם. לא נראה שמשהו מזה הולך להשתנות. ומצד שני, ייצוג כזה בתיאטרון יכול להתפרש כצעד קדימה, אפשר להניח שעצם זה שתיאטרון רפרטוארי מחליט לעסוק בנושא הומואיות ופוליטיקלי קוקרט, בבימוי במאי ושחקן ראשי הומואים – זו כבר התקדמות.

אבל עצם העובדה שהיוצרים משתייכים לקהילה נותנת להם את הגיטימציה לייצר הצגה פוגענית? ואולי זה רק תירוץ כדי להעלות על הבמה את מה שעובד ומוכר ופחות משנה הנזק והמחיר? אפשר לעצור רגע ולחשוב, בין אם זה יוצרי התיאטרון ובין אם זה פשוטי העם, איך ניתן לצאת מהארון בטעם, אבל באמת.

רוצה לקרוא עוד?

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
X
דילוג לתוכן