בשנים האחרונות עוד ועוד אמנים ויוצרים להט”בים יוצאים מהארון, וממלאים את מוספי סוף השבוע ואת תכניות הטלוויזיה בסיפורים המציגים לראווה את הזוגיות והמשפחה שלהם. אך נראה כי המהפכה הזו מדלגת על היצירות של אותם יוצרים, שנשארות עמומות לאחר שרוב היוצרים הגאים שבמיינסטרים נמנעים מלתת ביטוי לתהליך שהם עוברים גם ביצירות שלהם.
את החלל התרבותי שמשאירים אותם היוצרים, ממלאים יוצרים גאים צעירים, ששרואים ביצירות שלהם חלק בלתי נפרד מהתהליך, ומייצרים עבורנו את אבני הבסיס לתרבות גאה אמיתית.
יונתן וולפין, בן 35, בוגר בית הספר רימון, הבין כבר בשלב מוקדם מאד שהוא לא יכול להסתתר מאחורי היצירות שלו.
“במהלך הלימודים ברימון הבנתי שעברית היא לא שפה שמאפשרת לך להסתיר את המגדר שלך”, הוא מסביר, “התחלתי לכתוב שירים שמתארים את החיים שלי, את מערכות היחסים שלי, ובתקופות שהייתי בין מערכות יחסים גם את הבדידות שלי.
הפעם הראשונה שהשמעתי לאנשים שיר שכתבתי שמדבר על הדברים האלה הייתה במסגרת קורס הלחנת שירים עם יהודה עדר. הייתי בטוח שכולם יפלו מהכסאות, כי אני לא הכרתי דברים כאלה כילד, חוץ אולי מעברי לידר ששר את ‘בוא’, לא שמעתי אמנים ישראלים ששרים על הנושאים האלו בצורה כ”כ ישירה. להפתעתי, שרתי וראיתי שאנשים התחברו לשיר, אבל לא עשו שום עניין מזה שכתבתי על גבר. הבנתי שאם זה נוגע אליהם ומדבר אליהם זה לא משנה אם זה גבר ואישה, אישה ואישה או גבר וגבר. כמו שאני מתרגש משלום חנוך ככה סטרייטים יכולים להתרגש מהשירים שלי. המסקנה הזו חיזקה אצלי את הרצון להמשיך וליצור יצירות כאלו. לפני 4 שנים עשיתי הדסטארט והתחלתי לעבוד על אלבום בכורה, אותו הפיק ארז רוסו הגיטריסט של הג’ירפות”.
“הכתיבה מגלה לי מה אני מרגיש”
וולפין החל לעבוד על האלבום, אך כמו כל פרויקט שהחל בשנה וחצי האחרונות, גם האלבום של וולפין התעכב בעקבות מגפת הקורונה שהגיעה ושיבשה את הדברים. האלבום מתוכנן לצאת בשבועות הקרובים, והשבוע יעלה וולפין עם מופע חדש שילווה את יציאת האלבום, מופע ההשקה יתקיים ב-8.7 בתמונע ויתארחו בו לירון לב ונונה שלאנט.
שלושה משירי האלבום כבר יצאו כסינגלים במהלך השנה האחרונה, האחרון שבהם הוא ‘לשאוף ולנשוף’. כמו עם מילות השירים, כך גם בסינגלים ניתן לראות את התהליך שעבר וולפין לקראת החשיפה ואת ההחלטה שלו לקחת את האג’נדה האומנותית שלו צעד נוסף קדימה – אחרי הקליפ הראשון, שהיה מצויר וטיפה יותר כללי, בקליפ השני שיחקו שלושה בני נוער ובקליפ האחרון וולפין משתתף בעצמו.
“חגי סהראי, בן הזוג שלי שהוא גם הבמאי של הקליפ, אמר לי שאנחנו חייבים למצוא מישהו שישחק איתי בקליפ, ועדיף שיהיה מוכר כדי לייצר חשיפה ושיח”, מספר וולפין, “חשבנו על כל מיני דמויות והוא הציע את מושיק גלאמין. לא כ”כ הכרתי את העשייה של מושיק, אבל נפגשנו איתו ובמהלך הפגישה קלטתי בן אדם שבא מאומנות ורוצה לעשות אומנות, אדם שיש לו הרבה מה להגיד ושחשוב לו לקדם דברים כאלה בקהילה. הוא נענה בשמחה והיה מגוייס לזה ונתן מעצמו 180 אחוז שהדבר הזה יצליח וזה היה מאד מאד מרגש ולא מובן מאליו”.
איך זה ליצור יחד עם בן הזוג שיר שמדבר על פרידה?
“האמת שהשיר הזה נכתב כמעט לפני 10 שנים, מיד אחרי שסיימתי מערכת יחסים של שנתיים. יום אחרי הפרידה יצאתי לרחוב והרגשתי כאילו אני מתאבל על מישהו שנפטר, ותהיתי אם כל האנשים סביבי יודעים שהלב שלי מרוסק לחתיכות. הייתה לי מנטרה ששיננתי לעצמי בראש כל הזמן, לעשות פעולות פשוטות כדי לשרוד את היום הזה – לשאוף, לנשוף, לחצות מעברי חציה, שהפכו בהמשך לשורות הפזמון של השיר.
הקליפ מתאר כמה ימים אחרונים של זוג במערכת יחסים ואת כל ספקטרום הרגשות שהמצב הזה מביא – גם כעס, גם כאב, גם אהבה וגם סנטימנטליות. בסרטים הרבה פעמים הדברים האלה מוצגים בצורה חד צדדית, אבל בחיים זה הרבה יותר מורכב – אתה לא רק שונא את הבן אדם אתה גם אוהב אותו, אתה רוצה להיפרד אבל קשה לך להיפרד. ניסינו להעביר את זה בקליפ בצורה של ניואנסים, בלי דרמה של שבירת צלחות, טריקת דלתות ואריזת ארגזים, אלא באמת להראות שהבית נעשה קטן לשני האנשים האלה, שהם נמצאים אבל כמו שני קווים שלא נפגשים”.
השיר נכתב אחרי פרידה ועכשיו אתה בזוגיות. אתה מרגיש ששינוי הסטטוס משפיע על היצירה?
“ללא ספק הקלישאה בנושא הזה נכונה – הדרמה מספקת לי הרבה חומר ליצירה. גם עכשיו בזוגיות יש עליות וירידות והירידות מספקות הרבה יותר חומר. בשבילי זה כמו ריפוי בכתיבה, אם קורה איזה שהוא כסאח או פיצוץ, או אם יש בינינו איזה שהוא מתח, אז אני נשאר ער וכותב. בכתיבה יוצאים לי דברים שאני עדיין לא יודע להגיד על עצמי או על הסיטואציה והיא מגלה לי מה שאני מרגיש. זה ממש מרפא אצלי משהו”.
מלבד הריפוי העצמי שלך, יש לך איזו שהיא מטרה גדולה יותר?
“אני רוצה שיהיה איזה שהוא שינוי יותר רחב בעולם המוזיקה המיינסטרימי בישראל. אני מרגיש כיום שלמרות שיש אומנים ויוצרים גאים, המהפכה לא הושלמה, גם מבחינה פוליטית וחוקתית אבל גם מבחינה תרבותית. אני מרגיש הרבה פעמים שבייחוד במיינסטרים אין תרבות גאה אמיתית. יש הרבה אמנים גאים שהם מחוץ לארון אבל כמה מהם כותבים את הדברים כמו שהם? לדעתי לא מספיק”.
זה בגלל שהם לא רוצים לפגוע במקום שלהם או בגלל שאין ליצירה כזו מקום במיינסטרים?
“לדעתי אלו שני הדברים יחד. לפני חצי שנה פתחתי פלייליסט של אמנים גאים בספוטיפיי, יש שם יוצרים מדהימים ודברים נפלאים שאף אחד מהם לא מושמע ברדיו. האם זה בגלל שהמוזיקה שלהם לא טובה, או האם זה בגלל שזה לא יורד לעורכים בגרון לשמוע את המשפט “אני אוהב אותך” מושר מגבר לגבר? אז זה אני לא יודע. אני לא יכול לדעת מה קורה בישיבות פלייליסט אבל אני יכול לראות מה קורה בשטח.
אני חושב שהיוצרים הגאים המוכרים, למרות שהם מחוץ לארון, מאמצים ילדים והכל, רובם עדיין כותבים בצורה מעומעמת ונמנעים מלכתוב את הדברים האלה באופן מפורש בשירים שלהם. אני לא שומע “רוב הזמן את אישתי” בגרסה של גבר שר לגבר. זה לא משנה כמה אסי עזר יופיע בערוץ 2, זה מבחינתי לא שינוי תרבותי עמוק. זה טוב שיש פרסונות כאלה ושיש ייצוג בסדרות וכדומה, אבל זה לא שינוי תרבותי אמיתי”.
הדברים כמו שהם – מופע השקת אלבום בכורה | יום ה’ 8.7 בשעה 22:00 | במופע יתארחו הזמר והיוצר לירון לב, זמרת הפולק אדוה ספקוטי וזמרת הסופרן אלינור זון
