“למה שחקן, שהוא אמן דראג, מגלם תפקיד של אישה? מה זה רוצה להגיד?”

צילום:  ליליה קוסטרוב

התחלתי לכתוב את “98′ היתה שנה טובה” כשהשמיים בחוץ ברקו ורעמו, הגשמים שטפו את הרחובות והדמויות שנוצרו בחדרי מוחי ונפשי והתהוו על המסך הלבן של המחשב נהפכו לכדי חזון ליהוקי די ברור.

המחזה מגולל את סיפורן של שתי נשים – שחר כתבת התרבות ועלמה השחקנית המפורסמת – שנפגשות לרגל ראיון חגיגי לעיתון בו עובדת שחר. האחת מבקשת לחשוף סקופים בלעדיים וסודות מאחורי הקלעים, כדי להקדים את המתחרים ושהעורך יהיה מרוצה. השנייה נהנית מהמעמד, נענית לרצון הציבור לדעת ומעניקה את התשובות המיוחלות, עד אשר התמונה מתהפכת על פיה והראיון החלומי הופך לסיוט.

אחרי שפרסמתי פוסט בפייסבוק והזמנתי שחקניות להציע את עצמן לתפקיד, דרכי נפגשה עם השחקן ואמן הדראג גיל נוה, (גלינה פור דה ברה). למען גילוי נאות, אני מכירה את גיל לא מהיום, למדנו ביחד בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ואני מודעת ליכולותיו המצוינות כשחקן, אבל מעולם לא חשבתי עליו בתור עלמה. אחרי שנפגשנו, איזה אסימון נפל והתגלגל בנפשי האמנותית, וידעתי שהוא הליהוק המושלם עבור הדמות המורכבת הזו.

לאחר מכן, פניתי ללהק את דמותה של שחר. אחרי אודישנים ופגישות עם שחקניות, ליהקתי לתפקיד את דקלה ספיר, שחקנית עם קילומטרז’ מכובד על הבמה, עם יכולות אלתור ועומק שכל כך מהותיות לתפקיד המאתגר הזה.

נכנסנו לחדר החזרות באזור חודש אפריל וזה היה תהליך מרתק, מאתגר, מצחיק בטירוף, כיפי כמו שתיאטרון יכול להיות. כשיצאנו מחדר החזרות, בסוף אוגוסט, ועברנו אל מתחם ההצגה, הדיזייר בר על רחוב קרליבך בתל אביב, ההצגה התאימה למקום כמו כפפה ליד. בכל זאת, זו הצגה תלוית מקום, אז שני האלמנטים – האמנותי והגיאוגרפי – נשענים אלו על אלו.

הפער בין האופן בו תפסנו את המודלים לחיקוי בחיינו, את התפקיד המשמעותי שהם מילאו בנפשנו, לבין מי שהם באמת היו – אנשים מהשורה, שרצו לעזור, אבל היו להם חיים משלהם

בשבת האחרונה, התחלנו להריץ את ההצגה בפני הצופים. יש בזה משהו כל כך מעניין, וכל כך מפחיד, להסתכל על פני הצופים תוך כדי שהם צופים ביצירה שאני יצרתי. את לא באמת יכולה לדעת אם הם מרותקים או משועממים או נלהבים או לא מבינים מה את רוצה מהם. לצד זאת, אני נפעמת בכל פעם מחדש כשיצירה שלי עולה על הבמה. הדמויות שנוצרו אי אז בספרינט כתיבה בשלהי פברואר הפכו לבשר ודם על הבמה. כל האלמנטים הקטנים והגדולים עליהם עמלנו בחדר החזרות נהפכו לכדי יצירה אחת, נושמת ובועטת.

אחת השאלות המהותיות שהציגו בפני השחקנים, ובפני, לאחר שההצגות הסתיימו היא למה שחקן, שהוא אמן דראג, מגלם תפקיד של אישה? מה זה רוצה להגיד? הרי ניכר שהוא גבר בלבוש אישה. מה גם שהוא לא בדיוק דראג, בכל זאת, הלבוש של עלמה אינו הולם את צו האופנה המלכותי של מלכות הדראג.

הדיסוננס הזה בין עלמה האישה לבין גיל הגבר שמגלם אותה, מבטא ומחזק את אחד האלמנטים העיקריים של היצירה הזו. ההבדל בין מי שאנחנו מציגים לעולם לבין הזהות האמיתית שלנו, שרק אנחנו או הקרובים אלינו מכירים אותה. הפער בין האופן בו תפסנו את המודלים לחיקוי בחיינו, את התפקיד המשמעותי שהם מילאו בנפשנו, לבין מי שהם באמת היו – אנשים מהשורה, שרצו לעזור, אבל היו להם חיים משלהם. עצם כך שהשאלה הזו נותרה בראשי הצופים וניקרה במוחם, הוכיחה לי שהיצירה הצליחה לגעת בצופים, גם אם בקטנה, ולהזיז משהו בפנים, ואולי, מי יודעת, גרמה להם להסתכל על הדברים טיפה אחרת.

“98′ היתה שנה טובה” | כתיבה ובימוי: אירית ראב | משחק: גיל נוה ודקלה ספיר | עיצוב: ענת אורן

יום שבת 1.9.18 בשעה  21:00 | דיזייר בר (קרליבך 25, ת”א) | 30 ₪ (תשלום במזומן בלבד)