לא תמיד הכל הולך

גילי בסון נתקלה במכשול בדרך לשינוי שהיא עוברת, ובניסיון למצוא את הכוח לעבור אותו מצאה גם קהילה


לא תמיד הכל הולך. איזה הולך, אפילו לא זוחל.

לא משנה איזה שינוי בחרת לעשות בחיים, שינוי הוא תמיד תהליך. זו יכולה להיות ירידה במשקל, מעבר לעבודה חדשה, ארץ או גירושים. ואין… אין קיצורי דרך.

לפני חמש שנים בערך הפסקתי לעשן. ככה יום אחד החלטתי והפסקתי. אז נכון שהפסקתי, אבל תהליך הגמילה רק החל.

גם התהליך שאני עוברת היום לא כל כך שונה. לקחתי החלטה הרת גורל על המשך חיי. על מהותם. רק מה שעושה לי טוב.

אז מה קורה כשלא טוב?

כי לא הכל תמיד הולך. הכי קשה זה קירות אטומים. כי אני יודעת שאני חזקה… שאם החלטתי משהו אז זה מה שיהיה, הכל תלוי רק בי. ומה עם מה שלא תלוי בי? מה עושים אז?

השבוע נתקלתי בקיר אטום, מוסד בירוקרטי ולא אכפתי ששם רגל בתהליך שלי, שהחליט שאני לא מספיק חשובה ושאפשר לדחות לי את התכניות ככה סתם בלי סיבה.

וככה מצאתי את עצמי רצה בין מסדרונות וצועקת…

ואם זה היה תלוי בי הקירות היו שומעים. אבל זה לא.. זה קיר והוא לא שומע. גם אם אקרא לו בשם כמו כותל וגם אם אמסמר אליו תיבת דואר, הוא עדיין לא ישמע.

ולכולם זה יכול לקרות ואת כולם זה מעצבן! אז אני מתחילה לצעוק ולהשתולל… לבכות על מר גורלי. כי כשאני לא שולטת אני רואה רק את עצמי.

אבל אז כשאני מרימה את הראש אני רואה עוד אנשים סביבי, שאולי לא יכולים לעשות הרבה אבל הם מנסים. הם זורקים משפטים חסרי כל הגיון כמו "כל עכבה לטובה", או "כנראה שזה לא היה צריך לקרות עכשיו".

אבל זה כן!!! אני צועקת חזרה ואז שוב נרגעת ומביטה.

עוד בנושא:  הקללה הכי נפיצה בבית הספר

לא כולם יודעים להגיד בדיוק את הדבר הנכון, אבל אמא יודעת להכין את המרק הכי טעים וחברה יודעת להגיד "אני יודעת, זה קרה גם לי", והוא יודע להגיד לי "את צודקת, זה ממש מבאס". ואני מתנחמת בעובדה שסוף סוף מישהו מסכים איתי ולמזלי הוא לא היחידי. אני יכולה להתחיל להתעודד כשמסכימים איתי ומבינים שזה פשוט מעצבן ולא משהו "גורלי" שאמור היה לקרות.

ורק אז אני יכולה להגיד לעצמי רק עוד קצת… מכשול בדרך לא יעצור אותך. את חזקה.

רגע של מכשול שלא תלוי, פשוט מועקה של "נאחס", זרקה אותי בבית נטולת הורמונים, מחפשת מעש ושעשוע מול סרטוני פייסבוק על חיות שהתנהגו לרגע כמו בני אדם. ואני מול המחשב, מהרהרת וחושבת מה עכשיו, סוף שבוע שבו אני תלויה באוויר ומחכה לתשובה על המשך.

לא כולן נשמות טובות אבל יש קו שמאחד. הרי מי תבין אותך יותר ממי שעברה תהליך דומה לשלך?  ולא משנה מאיפה באת, בת כמה את או מה את עושה בחיים, יש מבט מסוים בין טרנסיות שאומר "אני יודעת איך את מרגישה".

החלטתי לרמות את הזמן בחלומות. ארגנתי לי סרטים, ארוחה טובה והחלטתי לישון עד יום ראשון שאקבל בו תשובה.  וככה הקפתי את עצמי בחום של הכרית ושמיכת הפוך.

שעה עוברת ועוד אחת, ועוד אחת אחריה. ופה ושם הודעה, מסתבר שאני לא לבד בעולם ושלא רק לי זה קרה. אני מגלה שיש לי משפחה. לא זאת הביולוגית, אלא זו החדשה. אפשר לקרוא לזה "קהילה". זה לא אומר שאני בחוג או בקבוצת תמיכה, אבל את המורכבות הנפשית של התהליך הפיזי יבינו רק  מי שעברו את זה על בשרן.

פתאום את מגלה ומבינה שיש לך אחיות, שיש אחווה מסוימת של תהליך. זו יכולה להיות בחורה שלא חשבת שתתחברי אליה, שלא תיארת לעצמך שיש ביניכם נושא משותף לשיחה, ופתאום היא זו שתחבק אותך הכי חזק, תייעץ או תחווה דעה. זה פשוט הזוי לראות איך מישהי כותבת סטטוס בקבוצה ששמעה על מישהי שזקוקה לעזרה וכולן פשוט מתגייסות, לא כולן נשמות טובות אבל יש קו שמאחד. הרי מי תבין אותך יותר ממי שעברה תהליך דומה לשלך? ולא משנה מאיפה באת, בת כמה את או מה את עושה בחיים, יש מבט מסוים בין טרנסיות שאומר "אני יודעת איך את מרגישה".

עוד בנושא:  "הייתי דתייה, נשואה לגבר, אמא לשתי פעוטות והחלטתי לצאת מהארון"

נכון שיש לי אמא מדהימה, ותודה לאל גם חברים שהנוכחות שלהם חשובה, אבל הצלחתי להרגע רק כשהרגשתי שמישהו באמת מבין אותי, וזה משהו שאפשר לקבל רק מאותה "קהילה". רק אז מצאתי באמת נחמה. מצאתי אמהות ואחיות, כולנו עם אותו מאבק, כולנו באותה הדרך וכולנו מחפשות את המהות האמיתית למסע שאנחנו עוברות. ורק אז מילים חדרו אלי ורק אז הצלחתי להרגע.

עבר חמישי , ואז שישי וכיפור שלי כמעט נגמר. הליכה קבועה לחבורה הקבועה ולערב הקבוע שלנו סביב האח הגדול, כי גם בבית ההוא יש לי משפחה, עוד אח למאבק ולמסע. צופים באדיקות ומעודדים ואני כמובן גם מצביעה, ותוך כדי נותנת לראש שלי הזדמנות להפוגה.

נותרו לי רק עוד כמה שעות לתחילת השבוע ולשיחת טלפון על המשך טיפול. הוא נמצא במרחק נגיעה אז הלכתי אליו וזחלתי למיטה, הפעם שלו. זו עם הריח שאני כל כך אוהבת… רק שם הרגשתי באמת עטופה. דיברנו בעיקר עליו, מגיע לו, כמה אפשר להתעסק בי? הקשבתי לו עד שנרדמתי מכונסת אל תוך עצמי.

וככה מול קרני שמש ראשונות הצילצול הגואל העיר, קבלתי את הבשורות. הסתכלתי עליו והוא חייך.

יום ראשון הגיע והמסע שלי ממשיך…

 

טורים נוספים של גילי בסון:
"לשעון הביולוגי שלך קצב משלו"

"אני כבר לא סוד"

"לעולם לא אדע איך זה ללדת תינוק…"

עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

עכשיו בוודג'

אסור לפספס!

עקבו אחרינו

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן