"לא רעש של משאיות, לא איש בחוטיני, ולא מטורף עם סכין. רק בועה שהתפוצצה"

גילי22.7.3

"עצם הנוכחות והעצמה נתנה מספיק לכולם, כולם קראו סיסמאות, זוג גברים התחתן וילדה עם מגפון זעקה עד שלא נשאר לה קול". גילי בסון חווה את מצעד הגאווה בירושלים


לא יכולתי שלא לנסוע, זה חשוב מדי. ההתבטאויות שמציפות את העיתונים בזמן האחרון לא נתנו אפשרות אחרת, ולכן כשהחבר הכי טוב אמר "אני מזמין לנו כרטיסים להסעה". ידעתי שאני לא יכולה לסרב.

האמת? לא היה לי כוח, לא לצעדה ולא לנסיעה. אבל זה חשוב מדי בשביל שלא אלך.

ביום שלפני עשיתי המון, הבית היה נקי ומצוחצח ובמטבח הכנתי פלפלים ממולאים. הרבה זמן לא בישלתי אבל החברה מהתיכון רצתה וביקשה, וכל כך מחמיא לי שמישהו רוצה שאכין לו, אז העמדתי סיר ועשיתי הכל באהבה – אורז, בשר, עדשים כתומות וצנובר התבשלו לאטם בסיר ואיתם המחשבות.

הראשונה אולי תשמע לכם שטחית אבל אצלי היא בדם: מה אני אלבש? הרבה פעמים בשביל לשכנע את עצמי לעשות משהו אני מדמיינת את עצמי בבגד מסוים שייתן לי טעם לצאת מהבית. על הכוונת אלי בראש היה בד ששכב אצלי מספיק זמן ולא מימש את עצמו, כחול כהה עם לבבות בצבע גוף, בד יפה עם נפילה שמחמיאה, כזה שיפול על הגוף שלי ויחמיא לגזרה.

בישלתי לי את הבגד בראש ואת הפלפלים בסיר, מנסה להביא את עצמי לנקודת רתיחה כדי להתחיל לתפור. החברה הגיעה ומזגתי לה לצלחת. היא אכלה בתאווה והתחלנו שיחת נפש על אהבה, על מה אנחנו לא מוכנות להתפשר, ועם מי אנחנו לא מוכנות להתפשר. אהבה גורמת לנו לכל כך הרבה התעסקות ומחשבות, ועדיין תחושת ההתאהבות היא סם שאי אפשר בלעדיו, כמו אוכל שבושל בצורה איטית עם הקפדה על החומרים, התבלינים והרוטב. כמו פלפלים ממולאים.

העייפות השתלטה ולא נותר דבר להגיד, הגיע הזמן של החברה ללכת. פינינו את הצלחות והתמלאתי בכוחות מחודשים. השעה הייתה כבר 22:00 בלילה אבל כשהמוזה קוראת האומן חייב להענות. אז לקחתי את הבד והתחלתי לגזור את המחשבות שלי לבגד – התחלתי לתפור, לפרום, לתקן ולמדוד ושקעתי בבד המלא לבבות. אפילו מוזיקה לא הייתה ברקע, רק רעש המכונות שמסרבות ללכת ביחד איתי לישון. כשהרמתי את הראש גיליתי שהמחשבה הפכה למציאות והנה על הבובה בחדר עומדת לה שמלה חדשה מלאה בלבבות, קלילה כמו שמלת חוף שעם האקססוריז הנכונים יכולה להתאים גם לערב.

גילי22.7.2


זהו, נגמרו התירוצים, היא פה. חבל שעבדתי כל הלילה ולא אלבש אותה. קמתי בבוקר עייפה מאד, מותשת אבל עם הידיעה שלמרות הכל אסע. המצעד בירושלים לא יהיה כמו בת"א, אני לא נוסעת לים למסיבה, אני נוסעת למחות ולמלא את עיר הקודש יחד עם עוד אנשים בקדושה שאין תחליף לה: אהבה.

עוד בנושא:  "דראג מאתגר לא רק את הדיכוטומיה המגדרית, אלא גם את הדיכוטומיה של אדם - חיה"

הוא לא רוצה שאסע. הוא חושב שזה מיותר ומסוכן. הוא מכיר את הדעות שלי טוב מאד ויודע שהוא לא יכול להתווכח איתי, אבל עדיין מנסה. "אבל עדיין, בשביל מה לך כל זה? ואם יקרה לך משהו? די זה לא שווה את זה".

אבל זה כן! המצעד הזה מתקיים כבר מעל לעשור ללא הפרעות מיוחדות, ההפרעה הכי גדולה הייתה פעמיים וע"י אותו איש איום ומוטרף, והוא לא יותר חזק ממני. הוא צריך סכין כדי להוכיח את עצמו, לי יש חיים שלמים ומלאים כדי שיוכיחו לו ולאחרים כח אמיתי מהו. וגם יש לי שמלה חדשה, אין מצב שלא אלבש אותה.

אמא גם דואגת, אבל לא אומרת לי לא לנסוע. אולי כי היא יודעת שזה לא יעזור לה, היא כבר למודת ניסיון על הבת החדשה שלה, ויודעת שכשהיא רוצה משהו היא לא שואלת או מבקשת אישור, היא עושה אותו ויודעת לנמק את הבחירות שלה.

הגיע הזמן לצאת ואני כבר בשמלה, אודם אדום, כפכפים ומשקפי שמש. להביא קצת מהחוף של ת"א לירושלים הבירה. אני פוגשת את החבר הכי טוב ויוצאים בהסעה.

אצלנו שמח, יש ים ובתי קפה, אצלנו יש מחאות פייסבוק וישיבות על תפריט ועניינים ברומו של עולם. אנחנו תושבי הבועה, באנו לעזור אבל שלרגע לא יתבלבל, לנו נח בבועה ולשם אנחנו חוזרים

זה כמו בטיול שנתי, הנוכחות הגברית בולטת וגם העובדה שלמרות זאת לשון נקבה היא הלשון השולטת באוטובוס הזה לירושלים. זו הסעה של "מרצ" שדואגת לקחת ולהחזיר רק כדי שאנשים יבואו ולא יהיה להם תירוץ לא להגיע. אני תוהה האם זה האוטובוס שהסיע אלפי מצביעים ערבים לקלפי ביום הבחירות, אולי ביבי שלנו לא המציא ובאמת יש אוטובוסים כאלו, אנחנו צוחקים מהמחשבה וכמה דק אחרי אני צוללת לשינה, בכל זאת, תפרתי כל הלילה וזה אחרי שהעמדתי סיר.

ירושלים טעונה, האוויר צלול כיין ואני לא מתה על יין, מעדיפה משב של וויסקי או וודקה. אין פה משאיות של שירזי, לא דראגיסטיות כמו שהייתי, וגם הבחור עם החוטיני שרק אותו תמיד בוחרים לצלם בתקשורת לא הצליח להגיע.

נשארו רק אלו שהחליטו לעזוב והכל ולהגיע למען המטרה גם אם זה יהיה פחות כייף. וזה אכן היה פחות כייף, ממש פחות אפילו.

נחיל האנשים הפתיע את כולם והתורים בכניסה לנקודת ההזנקה למצעד היו ארוכים וצפופים. אם מישהו חשב לדקור, אפילו הוא התייאש ואמר לעצמו עזבו אותי באמשלכם.

לבסוף, וזה אומר אחרי המתנה של שעתיים פלוס, נכנסנו למסלול הצעידה. השמלה נמעכה, הראש התחיל לכאוב אבל סוף סוף צועדים פה, והתמונה הגדולה של שירה בנקי ז"ל וזרי הפרחים בנקודה בה נרצחה, היו תזכורת לסיבה ותשובה לשאלה למה צועדים ולמה דווקא פה.

עוד בנושא:  מיומנה של פונדקאית: "הגשמתי חלום וילדתי תינוקת מהממת להורים שחיכו לה 15 שנה"

גילי22.7


אם בת"א היה לי סבבה פלוס אבל חתכתי לים, פה התחושה היא אחרת לחלוטין – לא התעורר בי הצורך להופיע ולא היה לי צורך בכלום, עצם הנוכחות והעוצמה נתנה מספיק לכולם, כולם קראו סיסמאות, זוג גברים התחתן וילדה עם מגפון זעקה עד שלא נשאר לה קול.

הגענו אל מתחם ההופעות בסיום הצעידה והכוחות שלי כבר נגמרו. די, אני לא עומדת שוב בדוחק, הפצרתי בחבר הכי טוב. אני יודעת שבאת לראות את המופעים, אני יודעת שאתה רוצה לבקר כל נאום ונואם אבל לא. די. אני עייפה. בית הקפה בפינה קורץ לי, הרעב קורא לי לתמוך דרך הקיבה.

לאחר מסע שכנועים ישבנו והזמנו לאכול. המקום היה עמוס ומלא, דגלי גאווה קישטו את הרחובות והצוות בירך את כולם לשלום בשמחה. המלצרים נמהרים אבל שומרים על אדיבות יתרה, מוודאים שכולם בסדר, שכולם קיבלו תפריטים ובעל המקום נינוח. התבלבלו בהזמנה שלנו והוא בא להתנצל, סיפר על עצמו ועל העסק שלו, על זה שהוא גם מטפל ואפילו עזר פעם לטרנסית בתחילת דרכה.

אכלנו ונהננו מכל ביס וכשסיימנו הגיע כבר הזמן לחזור. בירור על מיקום האוטובוס שלנו חזרה הביא לשיחה עם שוטר שהדריך אותנו במקום.

עם כל העייפות אנחנו פה בתפקיד, מחויבים במענה על כל שאלה ולהשמע כדוברי לשכת משהו. הוא שואל כמעט את כל השאלות הרגילות אבל במפתיע לא שואל "אבל למה לכם", או "למה דווקא פה". הוא מספר לנו על היום הקשה שעבר עליו, על הארגון ועל כמה עשו הכל כדי לשמור על ההמון שבא.

אחר כך הוא שואל אותנו איך היה לנו בת"א ואם זה שונה מפה. אנחנו מהנהנים כתושבי הבועה ומספרים לו שאצלנו זה לא ככה. אצלנו שמח, יש ים ובתי קפה, אצלנו יש מחאות פייסבוק וישיבות על תפריט ועניינים ברומו של עולם. אנחנו תושבי הבועה, באנו לעזור אבל שלרגע לא יתבלבל, לנו נח בבועה ולשם אנחנו חוזרים. אם יהיה משהו ממש חשוב תקראו לנו. אני אתפור שמלה, אני אסביר לאמא, אני אמרח אודם אדום ואחשוב איזה תיק הולך עם זה ואז אבוא לתמוך, ואם אתעייף כדאי שיהיה לכם אמריקנו חם בשבילי כי אני לא יכולה בלי.

השוטר מתחיל לספר גם הוא על המצעד בת"א, על המסלול, האנשים, על ההופעה של עומר אדם שהייתה כשהיה. החבר הכי טוב עוצר ואתו ושואל: "בטח גם שם היית מאבטח" והוא משיב : "לא, ממש לא… באתי לצעוד עם כולם וליהנות, באתי לתמוך, זה חשוב".

לא רעש גדול של משאיות, לא איש בחוטיני, ולא מטורף עם סכין. רק בועה שהתפוצצה.

עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן