fbpx

כשהעיר כל כך צבעונית והמדינה כל כך חשוכה

הדיסוננס הזה בין מה שיש בחוץ, ומה שיש בפנים. בין כל הצבעוניות שהעירייה והממשלה מקנות לשבוע הגאווה בתל אביב, אבל כשאנחנו רוצים זכות אלמנטרית בחברה אז איפה אתם בעצם? הדיסוננס הזה מעקם לי את הסוף של החיוך, ממלא אותי בעצב ברגע הכי מאושר
bwpride5
צילומים: איילה ברגר

לפני שלושה ימים התקיים מצעד הגאווה בתל אביב. החג הכי מרגש בשנה, שמתנקז בחודש, בשבוע, ביום. כל כך הרבה הכנות, כל כך הרבה דיבורים, ההתרגשות ניכרת ומרגשת באוויר בעיר החופש הנצחית.

העיר נצבעת בצבעי גאווה, צבעי אהבה, תחושה של כמו מעיין- חופש גדול כזה. חופשיים. אוהבים. יפים.

העיר מתמלאת תיירים, הרחובות מפוצצים באנשים שרק רוצים לחגוג, כל מועדון, בר, בית קפה ומקומות בילוי כאלה ואחרים המזוהים בדרך כזו או אחרת עם הקהילה הגאה מפורקים כל ערב עד אפס מקום.

לפני שלושה ימים הייתה הפעם השנייה בה צעדתי את המצעד מתחילתו עד סופו, כשאת סופו סיימתי על הבמה ביחד עם ליינים של חברות מוכשרות, מול רבע מליון איש, רבע מליון זוגות עיניים שרק רוצות לאהוב, להיות נאהבים, ולחיות את אותם החיים שמגיעים לכל אדם באשר הוא. נשמע מוכר משהו? מין תחושה כזאת מוזרה שיש לבני אדם, כנראה.

זה הדהים אותי. הדהים אותי כמה שהכל כל כך שמח, כל כך מרגש וצבעוני. ועדיין- לא מעטים בני האדם שלא מוכנים לתת לאהבה להתקיים על הכדור הזה. באיזו זכות? למה לי לא מגיע לחיות עם האהבה שלי ולהביא איתה ילדים לעולם כמו כל אדם אחר? למה אני צריכה להאבק על זכויותיי? למה אני נאלצת להתקל בהומופוביה,חטטנות,בורות וחושך בכזו תדירות? כי אני רוצה… נניח… כזה… לאהוב, רחמנא לצלן?

הכעיס אותי פתאום, שהעיר כל כך צבעונית והמדינה כל כך חשוכה. הממשלה כל כך חשוכה. כל יום להטב"ים ברשת נתקלים בבריונות והומופוביה (ולא רק ברשת), לפני שבוע(!!) נפסלה בכנסת הצעת חוק ברית הזוגיות לבני ובנות אותו המין (אנחנו ב-2018, כן?), חברותיי נאלצות להלחם על זכויותיהן להביא ילדים ולגדלם… והרשימה עוד ארוכה.

כשפתאום יורדים הצבע והשמחה – מה יש פה בעצם? בלי הצבע – מי היה שם לב בכלל לדגל הזה ולמה שהוא מייצג? ומי שתולה אותו – יודע בכלל? אכפת לו? איך הוא פועל למען זה?

הכעיס אותי שבתי עסק בכל רחבי העיר מקשטים כל כך יפה את בתי העסק שלהם. עכשיו- שלא תבינו לא נכון. זה מבורך ומדהים איך שהקהילה תופסת נפח ומקובלת בכל כך הרבה מקומות. זה מדהים! ורק שימשיך ויהיה צבעוני ויתרחב אמן. אבל הדיסוננס הזה- בין מה שיש בחוץ, ומה שיש בפנים. בין מה שאני רואה בעיר שלי לבין מה שאני רואה כמעט בכל מקום אחר בארץ- וברשת במיוחד. בין כל הצבעוניות שהעירייה והממשלה מקנה לשבוע הגאווה בתל אביב אבל כשאנחנו רוצים זכות אלמנטרית בחברה אז איפה אתם בעצם? הדיסוננס הזה, הוא מעקם לי את הסוף של החיוך, הוא ממלא אותי בעצב ברגע הכי מאושר.

עוד בנושא:  לראשונה: בול רשמי חדש בישראל לקהילה הגאה

אז לקחתי את המצלמה וניסיתי להראות דרך העיניים שלי ועדשת מצלמה מלפני בערך 40 שנה, את החושך שעוד צריך להאיר, את זה שכשפתאום יורדים הצבע והשמחה- מה יש פה בעצם? בלי הצבע- מי היה שם לב בכלל לדגל הזה ולמה שהוא מייצג? ומי שתולה אותו- יודע בכלל? אכפת לו? איך הוא פועל למען זה?

יש לנו עוד המון על מה לעבוד, ולא רק בנוגע לקהילה הגאה. על קבלת האחר, השונה במדינה שלנו. יש לנו כמה שיעורים ללמוד על אהבה ולא מסרטים של דיסני.

"ואהבת לרעך כמוך"- המשפט ההוא מהתנ"ך, הספר שעליו נבנות תיאוריות שנאה וחושך כאלה ואחרות, כתוב גם הוא שם. על פיו אתם לא תנהגו, אתם שם למעלה שמושכים בחוטים? רק כשזה מתאים? מה עם המשפט הזה באמת תגידו- שכחתם?

סורי שהורדתי לכן מתוקות,
אבל הלוואי שיהיה חג גאווה שמח, בכל יום בשנה.

רוצה לקרוא עוד?

תגובות

תגובה אחת

  1. יונה הגב

    מדויקת.

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

עכשיו בוודג'

אסור לפספס!

עקבו אחרינו

גלילה לראש העמוד
X
דילוג לתוכן