fbpx

כשאת לא כותבת, למה את מתכוונת?

"אני יודעת בוודאות שיש המון נשים כותבות, ויודעת בוודאות שחלקן הגדול גם נשים שכותבות על אהבה בין נשים. אז למה אנחנו לא מפרסמות?" | טל סבג תוהה מדוע צריך להתאמץ כדי למצוא כתיבה ישראלית-נשית-לסבית
טל_סבג

אין כתיבה לסבית.

סתם, זה לא נכון, כמובן. זה לא קרוב אפילו למציאות. אבל כך זה נראה. כשספרים, על כלל הז'אנרים שלהם, מציגים סיפורי אהבה ברורים, תבניתיים, ובהם מוצגת דרך קבע מערכת יחסים בין גבר לאישה, עולה ההרגשה כאילו שזו האופציה היחידה הקיימת. פתאום איכשהו נעלמו מהממד הספרותי כל מערכות היחסים שבאמת קיימות בחיים החברתיים, ואם הייתי צריכה לתאר את המציאות על סמך רבי המכר המוצגים לראווה בכל אחת מחנויות הספרים, היא הייתה מצטיירת כמציאות חד ממדית, דיכוטומית ומובנת מאליה.

איך ייתכן שרגע לפני 2018 כמעט שלא מתפרסמת כתיבה-נשית-לסבית במדינת ישראל, ואיפה זה פוגש אותנו?

אני זוכרת שלפני כמה שנים נתקלתי בספר "אמה ויגואר" של אריקה פישר. הייתי אז בערך בת 24 ונדמה לי שזו הייתה הפעם הראשונה שקראתי ספר על מערכת יחסים רומנטית בין שתי נשים. עד היום חקוקה בי התגובה שלי לספר: מעבר לסיפור עצמו שהיה עצוב מאוד, רמת ההזדהות שלי עם הדמויות, דווקא מתוקף כך שמדובר במערכת יחסים בין נשים, העצימה את כל הרגשות בצורה דרסטית. לראשונה בקריאה הרגשתי שכן, כך בדיוק זה נראה, כך בדיוק זה מרגיש, וכך בדיוק זה כואב.

החוויה הזו חזרה על עצמה לפני שנה, כשבמקרה לחלוטין התגלגל לידיי הספר "בואי לעמוקים" של מיקה בן שאול. הרגשתי כאילו שסיפור האהבה האישי שלי נכתב על גבי כל אחד ואחד מהדפים שבספר, כל אחת מהמילים הייתה מדויקת להחריד, וראיתי את עצמי בין השורות ומעליהן. המפגש הזה היה גם, בין היתר, אחד הגורמים שגרמו לי להתחיל לכתוב שירה. מצאתי את עצמי שם – לא רק בכתיבה של שירה כז'אנר, אלא גם בחוויה, בהבנה לעומק שאני יודעת בדיוק על מה היא כותבת, והידיעה שאני לא היחידה שמרגישה כך. בתקופה ההיא עוד לא התגבשו מחשבות ברורות בראשי, אלא שצפו בי תהיות מעורפלות לגבי החוויה העוצמתית הזו. אז עוד לא הבנתי שללא ידיעתי, מתבשלת בי תובנה שהיא הרבה מעבר אליי, וגדולה יותר ממני.


הזמן חלף, התאהבתי באישה, לבי נשבר, ומצאתי מפלט במילים. מבלי להבין מהו הכיוון שאליו נושבת הרוח, כתבתי ספר. לרגע לא העליתי בדעתי שהמילים הללו שכתבתי יצטרפו לכדי סיפור אהבה שיודפס על גבי דפים, אך מהרגע שנפל האסימון, התחילו ליפול עוד אסימונים רבים כמו מגדל קלפים שקורס. בדיוק באותו רגע החלו לצוץ השאלות בראשי: למה בעצם אנחנו לא כותבות? או במדויק יותר – למה אנחנו לא מפרסמות? למה רק פעמיים בחיי הזדמנה לי האפשרות להיות מרותקת כל כך לספר, עד כדי הרגשה שאני עצמי כתבתי את מילותיו? ואני יודעת בוודאות שיש המון נשים כותבות, ויודעת בוודאות שחלקן הגדול גם נשים שכותבות על אהבה בין נשים. אני יודעת זאת מתוך מפגשים עם נשים, מתוך פוסטים רנדומליים בפייסבוק שמעודדים פרסום כתיבה יוצרת, מתוך חברויות ארוכות שנים עם נשים כותבות, ובכל זאת, בכל 30 שנותיי, כמעט שלא יצא לי להיתקל בכתיבה מסוג זה, ואני תולעת ספרים בלשון המעטה.

למה בעצם צריך כתיבה לסבית, מה זה משנה?

לפני שבוע נשאלתי על ידי גבר הטרוסקסואל "למה את מוציאה את הספר הזה? מסיבות כלכליות-כדי להרוויח כסף? פשוט כדי לחלוק? מה בעצם המטרה של כל הדבר הזה?".

עניתי לו שברמה הבסיסית ביותר, כן, על מנת לחלוק. כי כתבתי ספר והפידבקים שקיבלתי מהסביבה גרמו לי להבין שלא.נשים קל להזדהות איתו, זה מדבר אליהם.ן, ולכן אולי מה שיצא מבין ידיי יכול להיות רלוונטי גם למי שסובב אותי.

אבל מעבר לזה, יש פה גם אג'נדה שחשובה לי; נכון להיום, כשאני קוראת ספר, ולא משנה מאיזה ז'אנר הוא, ולא משנה מי כתב.ה אותו, אני נדרשת לבצע המרה מסוימת במוחי. הספר כמעט תמיד נכתב בלשון זכר לנקבה, או בלשון נקבה לזכר, וכל סיפור כזה או אחר שמופיע בו נדרש לעבור טרנספורמציה מסוימת על ידי כדי שאני עצמי אוכל להזדהות איתו. בתור לסבית, אני כמעט שלא נתקלת בספרי אהבה בין נשים, כך שגם החוויות שאני מוצאת את עצמי מזדהה איתן במהלך הקריאה מתווכות אצלי בראש, ולא נחוות באופן ישיר כפי שאני עצמי באמת חווה אותן במהלך חיי.

מה שאותי בעיקר סיקרן לגבי השאלה שנשאלתי על ידו היו הסיבות שהוא מנה להוצאת הספר, ובייחוד-הסיבה שלא הועלתה על הדעת. התשובה לגבי אג'נדה פוליטית, צורך בנראות, בייצוג, כלל לא עלתה. כתיבה נשית-לסבית-ישראלית היא כל כך נדירה וכמעט שלא נגישה בספרה הציבורית, עד כדי כך שהמצב הקיים שולט בתודעה ולא מאפשר בכלל לחשוב על אופציה אחרת. גם כשהשבתי כפי שהשבתי, ראיתי את סימני השאלה בעיניו, הקושי להכיל את התשובה, כי למה בעצם צריך כתיבה לסבית, מה זה משנה?

מעבר לסיפור עצמו שהיה עצוב מאוד, רמת ההזדהות שלי עם הדמויות, דווקא מתוקף כך שמדובר במערכת יחסים בין נשים, העצימה את כל הרגשות בצורה דרסטית. לראשונה בקריאה הרגשתי שכן, כך בדיוק זה נראה, כך בדיוק זה מרגיש, וכך בדיוק זה כואב

ובכן, זה משנה. משנה מאוד. מגיל אפס אנו נחשפות לכתיבה הטרו-נורמטיבית, לסרטים שמציגים סיפורי אהבה הטרוסקסואליים, למוסיקה שרוויה במסמנים של מערכות יחסים 'רגילות', וקולן של קבוצות אחרות, שונות מפס הייצור שאנו נולדים אליו, פשוט מושתק. כשפעם באף פעם מתפרסמת יצירה שחורגת מהכלל, היא הופכת לשם דבר משום שהיא מייצגת קהילה שלמה נעדרת קול. לא פלא ש'ישנן בנות' הפכה לסדרה האלמותית של לסביות (בדקו סביבכן מי מחברותיכן הלסביות לא ראתה אותה. סביר להניח שהיא מיד תקבל סדנת חינוך שכוללת סופ"ש של צפייה בכל העונות וניתוח כל סצנה וסצנה); שההצגה 'לסביהונסט' מצליחה כל כך (כי יש צמא, צמא גדול מאוד לראות אותנו על הבמה, על המסך, ובכל מקום), ושכל תזוזה של ליין מסיבות נשים כזה או אחר מצליח להזיז איתו כמויות של נשים, לאן שלא יהיה, העיקר שיהיה.

עוד בנושא:   תפקידם המרכזי של מקצועות הטיפול בעיצוב המדיניות החברתית בישראל

לא פעם בחיי נתקלתי בסיטואציה שבה אנשים שמשוחחים איתי על מוסיקה, מניחים מראש שאני מעריצה של רונה קינן, ובכל אחת מהפעמים הזדעקתי וזעמתי על הציפייה ממני – כלסבית – להעריץ זמרת שהיא גם כן – לסבית. תמיד כשזה קרה נתקלתי בזוג עיניים נבוכות ומבולבלות, לא מבינות איך ייתכן שלא, היא לסבית וגם את, מה זאת אומרת? בהינתן שהיא אחת מהזמרות המפורסמות הבודדות בישראל שהיא גם לסבית, כל הזרקור מופנה לזהותה המינית, ובאופן אוטומטי היא הופכת לנציגת הקהילה, ובתור שכזו, באיזו זכות אני לא מתחברת למוסיקה שלה? הרי אני לסבית, אני חייבת להתחבר.

לחצוב בעוד ועוד קירות

מה אני רוצה? אני רוצה חירות. במדינה מתוקנת, אני רוצה שתהיינה אופציות ואפשרויות בלתי מוגבלות שמתוכן אני יכולה לבחור; שתהיינה עשרות סדרות שבהן מערכת יחסים רומנטית בין נשים מוצגת באופן כל כך טריוויאלי ונוכח, כך שלא אחוש צורך להתחבר לסדרה רק משום שהיא מייצגת אותי, ולא אתבייש להודות שהתוכן פשוט לא מדבר אליי. אני רוצה שתהיה לי החירות לבחור איזו זמרת מועדפת עליי ואיזו לא, מבלי להתחבט פנימה ולרצות שהיא תצליח בטירוף רק כי היא לסבית וזה שם אותי על המסך. אני רוצה לשלוף ספר מהספרייה או להיכנס לחנות ספרים ולבחור באופן רנדומלי, ושהסבירות שיוצג בו סיפור אהבה בין נשים תהיה זהה לסבירות שיוצג בו סיפור אהבה בין גברים, או בין גבר לאישה, או בין מי שעוד לא החליט.ה אם הוא/היא גבר או אישה לבין מי שמעוניינת בפנייה מעורבת, והוא גם וגם. אני רוצה לחוות שוב מחדש את ההזדהות העמוקה כל כך שחוויתי כשקראתי את "אמה ויגואר", כשקראתי את "בואי לעמוקים", מבלי להרגיש שעל מנת שזה יקרה אני צריכה לדוג ולחפש ולהתאמץ עד שאמצא כתיבה ישראלית-נשית-לסבית.

אני רוצה לקרוא אתכן. יש נשים, לסביות, כותבות, שמספרות את חיי, כמו שאני כותבת ומספרת – כך אני מקווה לפחות – את חייהן. את חיינו. אלו החיים שלנו, ואם אנו לא ניאבק על הנראות, אף אחד ואחת לא יעשו את זה עבורנו.

כתבו, פרסמו, תציפו. כתיבה זה כוח, כתיבה זה ייצוג, כתיבה זו זעקה שלא מאפשרת להשתיק יותר את קולנו שצורח לצאת בזמן שהחברה אומרת לנו שזה בסדר, תנו לו לצאת, אבל מתי שנגיד ואיפה שנגיד. ייצוג זה לא פעם בשנה במצעד הגאווה, נראות זה לא פה ושם בכנס; זה תמיד, כל יום, בכל מקום, בכל זמן. התהליך כבר התחיל, ולאט לאט הוא מחלחל, וכולי תקווה שנגיע ליום שבו אף אחד ואחת לא ישאלו אותי למה אני מוציאה את הספר לאור, בזמן שברור שהשאלה האמיתית היא על זהותי המינית ועד כמה יש לה מקום בחברה.

אז למה אני כותבת? כדי לייצר שינוי. וכדי לעשות את זה, אני צריכה להתחיל קודם כל בעצמי. לספר את סיפור האהבה שלי, לתאר את האהבה שלי כאישה לאישה שאני אוהבת, לחצוב בעוד ועוד קירות, עד שקולי יישמע בעוצמות כאלו שכבר אי אפשר יהיה להתעלם ממנו כאילו שהוא לא קיים. הייתי שמחה לראות עוד ועוד נשים שלוקחות חלק בשינוי, רק ביחד הוא יקרה.


הכותבת טל סבג היא משוררת, כותבת, מלחינה ושרה. בוגרת תואר ראשון בפסיכולוגיה וסוציולוגיה. כותבת הספר 'לחצוב בקיר'.


רוצה לקרוא עוד?

תגובות

2 תגובות

  1. דני הגב

    מקסים! מקסימה!
    סקרנית לקרוא מהספר שלך שעתיד לצאת

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
X
דילוג לתוכן