את לא יכולה לכתוב כשטוב, כי אם הכל טוב, על מה תכתבי?
אני לא יכולה לתאר לעצמי מצב שבו אני יושבת על המקלדת ולא מפסיקה לתקתק את נשמתי אם הכל טוב, כי אז מה? אין אומנות בלי כאב, אין גם אהבה בלי כאב ובכל זאת אני אוהבת. אז אם טוב לי, זה לא טוב!?
מאז היומהולדת שלי, מאז שאמרתי לו שדי, שעכשיו הגיע תורי, שאני אוהבת אותו ורוצה את היחס שלו כלפיי, שאני לא בולעת רוק יותר ומשתכרת במסיבות כדי לא לחשוב עליו, שהוא זה שאני רוצה וגם אם זה לא רשמי וגם אם זו לא זוגיות כמו של כולם זה שלנו ואני לא רוצה להרוס את זה, לא אתן לו ללכת ואני כאן כדי להלחם על הקשר בינינו.
משהו במוח שלו קלט את זה. משהו בלב שלו התמלא. דייט רומנטי חסר תשוקה של יומהולדת אבל מלא הבטחה לעתיד, כנות שלא זכיתי לה הרבה זמן הגיעה אל הקשר ההזוי שלנו, הגורלי כל כך. שינה עד מאוחר, סקס ונשיקות קטנות כל הלילה, המשפט "אני אוהב אותך" כמעט ומחליף את הבוקר טוב השגרתי.
אני תמיד בורחת אליו כשאני צריכה קצת שקט. אני רוצה את הריח שלו ואת החיבוק כדי להרגיש שוב תינוקת עטופה באהבה, אנחנו מדברים על ניו יורק וחולמים על מעבר לים, יודעים שנינו שהדרך לשם ארוכה יותר, שכרגע אנחנו כאן ועכשיו כי אין ברירה אחרת. שלב שאנחנו צריכים לעבור. חייבים.
הוא היה שם כל הזמן הזה, בכל התהליך שעברתי ובכל מה שבא אחריו.
וזה כל כך טוב שאין על מה לכתוב, כי אם הכל טוב מאיפה תבוא היצירה? הרי זה לא מעניין לקרוא ואין מאיפה ליצור כשהכל טוב, כשהכל טוב זה משעמם.
תחשבו על מישהו שאתם שואלים אותו: "מה נשמע, איך הולך", והוא עונה "הכל טוב". זהו, פה נגמרה השיחה. אם הכל טוב על מה יש לדבר?
אז אולי אני מחבלת לעצמי? אולי אני מחפשת את הכאב כדי שיהיה לי מאיפה לשאוב מקום ליצירה, אני כבר לא יודעת כי הנה הוא טוב אלי.
אולי זאת ההיסטוריה שלנו, אולי זאת האכזבה, כי בכל פעם שהיה ככה טוב זה נהרס, כל פעם מסיבה אחרת משהו בנו לא נתן לזה לקרות. וזה לא אני עם היצר המיני שלי, וזה לא הוא עם הסקרנות הבלתי פוסקת לחפש אחרות, זאת החלטה שלנו להרוס משהו טוב.
הכי קשה זה להלחם בידיעה שזאת תהיה אני שתהרוס, כי אז מה, האשמה תאכל אותי, לא תפסיק לקנן במסדרונות לבי, איך יכולתי לתת לזה לחמוק ממני כשהוא היה שם כל כולו מלא בכנות וברגשות שצפים.
והכי נורא בלתת לזה לחמוק ממני זאת הידיעה שלא יהיה לי לאן לברוח, כי אם אני בורחת ממשהו, אלכוהול וריח סיגריות מציף אותי, וגם מועדון אפוף מסתורין, אבל אז בסוף הערב אני בורחת אליו. ואם אני אתן לזה לחמוק לא יהיה לי לאן לברוח.
ומה איתו? אני לא יכולה לחשוב רק על עצמי. כל העניין בזוגיות זה להיות שם גם בשביל הצד השני.
היה לילה והיה מועדון, והיה עשן ומוזיקה ואלכוהול ובחור מדהים. אבל לא היה כלום, שום ניצוצות ושום זיקוקים. כמו טוסט, סתם לחם עם גבינה חם וטעים
הוא לא רוצה לצאת איתי, לא בא לו, עבר עליו שבוע ארוך. אני מבינה את זה מאוד ומציעה סרט, מרגישה בתוכי שאני נחנקת מול מסך הקולנוע, שהכוכבות של הסרטים חיות תשוקה עם מוזיקת רקע ואני בסלון. אני חייבת לצאת, אני מצטערת. אני רוצה אוויר, לא צח ולא של פרחים, אלא של מועדון וגברים. הוא מבין אותי ורוצה ללכת לישון.
הודעה אחת ושני ווי כחולים מבחור שפגשתי לא מזמן, הוא הבטיח להכין לי טוסט כשהייתי רעבה בצ'אט של הפייסבוק. פגשתי אותו ערב אחד, הוא אסף אותי על האופנוע שלו, הביא אותי אל המאורה שלו בדרום ת"א, הכין לי טוסט ואז עוד אחד, וככה ערב שבו פרוסה ועוד פרוסה התמזגו מעל נוזל חם, סמיך, גבינתי ונעים. לחם ועוד לחם עם משהו דביק באמצע הפכו להיות משהו אחד. זה קרה פעמיים אצלו בלילה אחד ואז הוא הגיע גם אלי בערב אחר כי נשאר רעב לעוד. לא היו ניצוצות ולא זיקוקים, פשוט טוסט חם וטעים.
הוא רוצה לצאת איתי למועדון ואני רוצה אוויר. סמסתי לשלי שיסלח לי שאני יוצאת, ולשני שיוצאים.
הודעה אחרי הודעה ניסה לתחקר עם מי ולאן. עניתי. בלי להסתיר. דיברנו קצת בטלפון ושאלתי בלי להתבייש:
"אתה מרשה לי?"
"תעשי מה שאת רוצה, את לא צריכה לשאול אותי"
"זה יפריע לך?"
"אין לי כוח להתקפי קנאה עכשיו, את מבלבלת אותי" .
"אז אל תתבלבל, אני מבטיחה שאני מסיימת את הלילה אצלך"
אני יודעת שזה לא פמיניסטי מצדי, אני יודעת שיש כאלה שהחליפו את המילה "בעל" במילה "אישי". אבל זה לא ככה אצלי ואנחנו לא נשואים. ודווקא בגלל שאני יודעת שמותר לי הכל אני רוצה שהוא יגיד לי לא. מישהו חייב להציב לי גבולות וזו מזמן כבר לא אני.
התלבשתי סקסי ושחור בלי תחתונים, סיימתי איתו את השיחה כשנשמעה דפיקה בדלת מהבחור שבא לאסוף אותי. ישבנו קצת אצלי, שתינו, לא נגענו, רק הסתכלנו. ויצאנו. היה לילה והיה מועדון, והיה עשן ומוזיקה ואלכוהול ובחור מדהים. אבל לא היה כלום, שום ניצוצות ושום זיקוקים. כמו טוסט, סתם לחם עם גבינה חם וטעים.
חזרנו אליי הביתה ברגל כי לא מצאו מוניות, סיננתי מבעד השורות שאני לא ישנה בבית.
"גם ככה לא התכוונתי.." האגו שלו ענה לי.
לקחתי תיק כמו ילדה קטנה שבורחת להורים. הוא ליווה אותי אל פתח הבניין שלו, נפרדנו בחיבוק ידידותי של שני ילדים מפגרים ורצתי מדלת הכניסה למעלית על העקבים. הנה אני עולה והנה יש לי מפתח, והנה החלל הזה של השקט, הנשימות הקטנות שלו מחדר השינה, הריח הזה שעוטף את הבית שלו. הנחתי את התיק ופסעתי בשקט רגע לפני שהסתערתי על השינה שלו, התחלתי לגעת לו להעמיד לו, לנשק בטירוף שהתאפקתי והשתוקקתי אליו כל הלילה. הוא נישק חזרה, עטף וחיבק.
"אני ישן מאמי, את שיכורה!?"
"אני לא אוהב שאת ככה"
"תתמודד". המשכתי בשלי. הוא לא שיתף פעולה. רק עטף אותי בשקט שלו, הוריד ממני כל מקור לתשוקה ולהט והנה ברגע אחד יצרי כל כך הבנתי שלא יעזור פה בגד סקסי. קמתי מעליו וניגשתי חזרה אל התיק, הורדתי ממני את האיפור, החלפתי לפיג'מה וזחלתי חזרה לחדר השינה.
חיבוקים קטנים, נשיקות של לילה וחלומות על ניו-יורק. אל תהרסי את זה אני אומרת לעצמי, אל תתני לפחד שלך מהשקט להרוס לך.
ישנו עד מאוחר, לא צריך לקום לשום מקום, זאת השבת ואין משהו שמחכה וסוף סוף אפשר, נשיקות קטנות וחיבוקים, גיפופים של בוקר ושירי ארץ ישראל מיו טיוב. בסוף הייתי צריכה ללכת. הייתי רעבה, קמתי לאט והתארגנתי לי בשקט ויצאתי לקפה אצל חבר. סיפרתי שטוב, הכל טוב, ולא היה מה להגיד עוד.
בדרך חזרה הביתה הוא ביקש שאעבור שוב דרכו, יש משהו שהוא רוצה להראות לי. חזרתי כי איך אני יכולה לוותר על עוד דקה אתו, הוא הראה לי משהו כל כך לא חשוב עד שאני אפילו לא זוכרת מה זה היה.
"אני עייפה" אמרתי לו, "אני רוצה הביתה, למיטה שלי".
הסתובבתי לרגע ואז ראיתי משהו אחר, זה לא היה שם אף פעם. מן חיוך כזה, זווית של הפה שלא הכרתי. אני מכירה כל תו בפנים שלו והנה חיוך בזווית שלא הכרתי.
סגרתי את הדלת ויצאתי חזרה אל הבית שלי.
כל כך טוב שאפשר להשתגע.
