אלישע גולנימצעד הגאווה והסובלנות בירושלים הוא אירוע הדגל של הקהילה הגאה הירושלמית והבית הפתוח בירושלים, אבל למעשה הוא רק סופו של תהליך ארוך ורב משתתפים/ות. רחל פרידמן, המעצבת הגרפית של המצעד הקודם וגם של הנוכחי, חוזרת לימים ולאירועים שאחרי המצעד הקודם, ומגיעה לסגור מעגל במצעד הקרוב
לפני שבוע הושקה השפה העיצובית לקראת מצעד הגאווה והסובלנות ה-15 בירושלים. הרבה עיצובים ראה הדף מאז המצעד האחרון; תחילה התנוססה עליו הכותרת “ירושלים יוצאת מגדרה”, לציון מצעד הגאווה והסובלנות ה-14 שצעד בקריאה לשוויון לקהילה הטרנסית. פחות מיממה אחרי המצעד מילאה את הדף כבר הסיסמה “האהבה תמיד מנצחת”, כשמה של העצרת במוצאי השבת לאחר המצעד, כשהפשע שאירע במצעד עוד היה ניסיונות לרצח. אחרי העצרת, שהתקיימה במעמד נשיא המדינה בכיכר ציון, ולאחר שמתה מפצעיה שירה בנקי ז”ל, הפך הדף לדף זיכרון כשבראשו “כואבים וזוכרים יחד” – וציין עצרת זיכרון חסרת תקדים במחאה על פשע השנאה שהתקיימה גם היא בכיכר ציון ומילאה אותה בכ-7000 איש ואישה. למשך כל ימות השבעה ועד לאירוע ל-30 להירצחה תפקד הדף כמוקד זיכרון והתאחדות קהילתית סביב הטראומה הקהילתית, המשפחתית והאנושית שאירעה.
לקראת יום ה-30, שינס הדף מותניים ודיבר בשפה גרפית חדשה שביטאה את הטפח הבא בתהליך ההחלמה הקהילתית: “עיר עוטפת אור” הייתה לכותרתו של הדף, כמאמר שירו של יוסף שריג “אור וירושלים”, שמצטלצל באוזניים הירושלמיות בקולו של יהורם גאון. הירושלמים המקוריים משלימים את השורה באופן אוטומטי בליבם: “ראיתי עיר עוטפת אור – והיא עולה בכל צבעי הקשת”. המשפט “עיר עוטפת אור” היה שמו של האירוע הגדול ביותר אי פעם שהופק בשיתוף בין הבית הפתוח בירושלים לגאווה ולסובלנות ולעיריית ירושלים – ונערך בכיכר ספרא בהנחיית דן כנר ובהשתתפות בכירים בעולם הדת, הפוליטיקה והתרבות בישראל.
המשותף לכל השפות הגרפיות, על כל פניהם של האירועים שקדמו למצעד והאירועים שרדפו אותו, הוא מעצבת אחת, לסבית, ירושלמית, בת 31, ושמה רחל פרידמן.
“עליתי לארץ בגיל 11, ומאז אני גרה בירושלים”, רחל נזכרת, “אני דתייה לשעבר, וכשהייתי עדיין צעירה ויחסית דתייה – אני זוכרת את השנים שהייתה המון התנגדות חרדית למצעד. יש לי זיכרון מלפני שהייתי מעורבת שהלכתי לתחנה המרכזית וראיתי המוני חרדים צועדים נגד קיום המצעד בעיר. לא השקעתי בזה יותר מדי מחשבה, כי גם הייתה הכחשה גם אצלי – כנראה כי ידעתי שיש בזה משהו שקשור אליי. אבל זה היה מפחיד מדי.
“הרבה יותר מאוחר, אני זוכרת את הפעם הראשונה שבאתי למצעד בירושלים. הפעם הראשונה שהגעתי הייתה ב-2010. במצעד שלפניו כבר היו לי לבטים קשים אם להגיע. זה היה אמנם אחרי שיצאתי מהארון, אבל עוד לא סיפרתי להורים שלי והרגשתי שהמצעד הירושלמי קרוב מדי הביתה. בשנה אחר כך הרגשתי מספיק יציבה. וגם אז כמו תמיד הייתה הפגנה נגדית של דתיים או חרדים וזו הייתה חוויה קשה”.
למה ניגשת לקול הקורא לעיצוב בשנה שעברה?
“כשראיתי את הקול הקורא ראיתי שני דברים”, מספרת רחל, “קודם כל, ראיתי בעיצוב המצעד את הדרך שלי להתחבר ולתת לקהילה הירושלמית. אני ירושלמית כבר הרבה שנים, אבל לא הייתי כל כך מחוברת לקהילה כאן. כשלמדתי באוניברסיטה במרכז הדרכתי באיגי, אבל זה היה בת”א. ועוד לא הייתה לי הזדמנות להתחבר לקהילה שלצידה גדלתי בירושלים. חוץ מזה, זה היה משהו אישי שלי – הזדמנות ואתגר לעצב אירוע גדול שאני מתחברת אליו, משהו לשים בתיק העבודות, אבל לא רק. באתי עם הרבה מוטיבציה”.
איך הייתה החוויה שלך בעיצוב המצעד?
“בשנה שעברה לא ידעתי בדיוק מה זה אומר לעצב את המצעד. כשהשם שלי הופיע ליד הלוגו פרסמתי בפייסבוק פוסט על זה שאני גאה לעצב את המצעד ולהיות חלק ממנו. כל החוויה של לפני המצעד – לעבוד ולהשקיע המון במשהו שחשוב לי, שאני מזדהה איתו – בסך הכל הייתה טובה בשנה שעברה – עד המצעד עצמו שזה באמת קיבל גוון אחר”.
ומה הייתה התחושה אחרי הרצח?
“אחרי הרצח היה מאוד קשה. יום אחרי המצעד התבקשתי לעצב את הקאבר של האירוע של “האהבה תמיד מנצחת”, עוד לפני ששירה נפטרה מפצעיה. אנחנו חווינו אולי טראומה, אבל החיים בחוץ המשיכו והייתי צריכה ללכת לעבודה. עבדתי בחנות הספרים שאני מנהלת בקטמון, וביקשתי מבת הזוג שלי להביא לי את המחשב הנייד ועשיתי את זה בין לקוחות בחנות. היה לי חשוב להיות חלק מזה ולקחת אחריות”
ממצעד – לאבל – למחאה | ירושלים 2015 | עיצוב: רחל פרידמן
רחל גרה בירושלים מאז שעלתה לארץ עם משפחה בתור ילדה לפני כשני עשורים, היא נשואה לבת זוגה הנגרית דנה אביטל, גם היא ירושלמית. בנוסף להיותה מעצבת, היא מנהלת חנות ספרים בקטמון ומלמדת עיצוב גרפי לאנשים עם צרכים מיוחדים.
מה המשמעות של “כאן כדי להישאר” עבורך?
“אני מאוד מחוברת לירושלים – החברים שלי, המשפחה שלי ושל בת הזוג שלי – כולם כאן וכולם מחוברים. היו שנים שרציתי להתרחק, לעבור למרכז, אבל היום אני אוהבת את העיר. אני אוהבת את ההטרוגניות, את המגוון האנושי והדתות שונות. יש בזה משהו מאוד אמיתי. וכיף. לא תמיד, אבל רוב הזמן”
מה לדעתך התפקיד של מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים?
“אני חושבת שהתפקיד הוא קודם כל להפגין נוכחות של הקהילה הלהט”בית בעיר. אני לא יודעת אם זה באמת קורה, אולי במידה מסוימת, אבל חשוב באמת להפגיש את הציבור הירושלמי עם הקהילה הלהט”בית ולהפיג תחושות של פחד; שיראו שאנחנו פשוט אנשים. פשוט בני אדם. חשוב לי במצעד הירושלמי שיש גם מימד של מחאה, של דרישה לשוויון לקהילה. בסך הכל, זו עיר הבירה. עיר הבירה תמיד מייצגת את המדינה שלה – ואם נצליח לחולל כאן שינוי אני מקווה שזה ישפיע על שאר המדינה, גם לפריפריה וגם למרכז”.
ירושלים 2016 | עיצוב: רחל פרידמן
עיצובה של רחל נבחר ברוב קולות מבין 7 הצעות של מעצבים ומעצבות מקצועיים שהגישו את הצעותיהן לועדת המצעד בבית הפתוח בירושלים. בקהילה כמו בקהילה, עלו מגוון דגשים מעולמות שונים של רגש, פוליטיקה, מחאה וזיכרון, ומכולם נבחרה הצעתה הנקייה והירושלמית להפליא של רחל.
“הסלוגן של השנה -“כאן כדי להישאר” מעיד על אווירה אחרת”, היא מסבירה, “אחרי אירועים כל כך קשים יש התגייסות של הקהילה ורצון להיות שם ולתת כל אחד מה שהוא יכול לתת – ובמקרה שלי זה עיצוב גרפי. גם בשנה שעברה הרגשתי שאני באה ורוצה לתת, אבל יש הבדל באווירה. אבל השנה יש לי רצון להדגיש ולהגיד: אנחנו כאן, אנחנו לא הולכים לשום מקום. זו אמירה שכל אחד מהקהילה הירושלמית יכול להזדהות איתה”.
העיצוב נראה מאוד אופטימי, איך את מסבירה את זה?
“כשהתחלתי לעצב הדימוי הראשון שעלה לי לראש הוא אגרוף – אגרוף שמחזיק דגל גאווה”, היא משחזרת, “זה היה עיצוב עם הקשרים יותר זועמים ומחאתיים, לכיוון יותר כועס. אבל הבנתי שזו לא האווירה שאני רואה אותה כנכונה. אני חושבת שיש לנו הרבה סיבות לכעוס, במיוחד ביחס לשנה שעברה. ללסביות, להומואים, לטרנסים או לביסקסואליות לא חסרות סיבות לזעום – אבל המסר שלי הוא שאנחנו כאן וזה טבעי, וזה בסדר, ובעיקר – זו פשוט עובדה. אנחנו כאן, אנחנו חלק מהעיר. זו לא רק מלחמה, זה פשוט האמת. אנחנו כאן, בכל המקומות, בכל המקצועות, וזה מה שמייחד את העיר – שיש בה כל כך הרבה גוונים”.
מצעד הגאווה והסובלנות ה-15 בירושלים יתקיים ביום ה’, 21.07, ט”ו בתמוז, במרכז העיר ירושלים. מוזמנים/ות להתעדכן בדף המצעד בפייסבוק
