ירושלים / דניאל וייל

קוויריקה

ירושלים
אויר הרים צלול כיין
וריח אורנים
נישא ברוח הערביים
עם קול פעמונים.
איזה קול עושה סכין כשהיא חותכת?
איזה קול עושה סכין כשהיא דוקרת, בירושלים
פעמונים?
הלוא לכל שירייך אני כינור ירושלים,
אני כינור,
אז איך נשמעת סכין בירושלים כשהיא חותכת לי את העור?
פקיעת מיתר
ועוד מיתר
ועוד מיתר
דמי מותר ואת..
בתרדמת אילן ואבן,
שבויה בחלומך.
אבל אני לא אשתוק, כי שינית את פנייך, את הבעתך
לא אוותר לך, אזכיר לך
ואשיר כאן באוזנייך
עד שתפקחי את עינייך, את ליבך
“תפקחי עיניים, ירושלים, תפקחי, תראי מה עשו ממך!”
התחננתי על האבן הקרה הבונה את חומתך
את גם עיר הבירה שלי, ירושלים
אבל את לא מכילה את כולי
אם אני כינור לשירייך אז זה כל מי שאני ירושלים, כל הלב שאותה סכין ניסתה לדקור
אותו לב שאוהב אוהב כל כך
כן- גם בנים וגם בנות.
סכין ניסתה לדקור
לא קשת רכה, לא ליטוף של מזמור
אז דברי איתי אמת ירושלים, תפסיקי לחרטט, כשאת אומרת
ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור
כי את
את שותקת יפה ירושלים
אומרים שדממה מילותיה כפליים
אז השתווי אפיים למצפונך, פעם אחת ירושלים, וגלי לי את סודך
דם הוא עצם מהותך?
זה המחיר שיש לשלם?
תפצי פה, ירושלים, תגידי משהו
כי כולם מטמאים את פיך האילם
ואני מחפשת אותו בנרות נשמה
אני מחפשת את הפה הזה שלך בפאקינג נרות נשמה
ודממה.
האבן הירושלמית שותקת
הכניסה לתחנה המרכזית שותקת
קו 480 שותק
כשהוא מוביל אותי במצעד של תבוסה
בחזרה לתל אביב
גם הוא יודע שזה לא מקומי
הנהג הנחמד לוקח ברצון את המטבעות מבין ידי הטמאות
המכונה הקרה מדפיסה לי כרטיס לבן
בחזרה לעיר שאליה אני שייכת
רחוק רחוק מכאן
הבל נשימה של רוע
נישא מגן העצמאות לגן הפעמון שנגנב מזמן
נותר רק גן
שספג את הדמעות וכבר הספיק לחרבן אותן
קול הפעמונים הוא מיתוס מאכזב
כמו נביאי אמת, כמו טוב לב
קול סכינים חורש את אדמת הגן המלבלב
וכולם יודעים
אבל המילים מגמגמות
כי מה אומרים?
אני יכולה להצביע על החזה המתלקח ולומר
“כואב”
אבל זה לא יתאר את הלחץ, את תחושת המחץ
את הלב שרץ רץ רץ רצ-ון טוב זה לא מספיק, לא,
הדרך לגהינום רצופה בכוונות טובות
באנשים צדיקים שנואמים בעצרות
באגרופים שמונפים בפואטיות
בפיות שאומרים מילים כמו
להוקיע, לקיחת אחריות, זכויות, אהבת אדם
אבל הכל כבר ידוע מראש, הלב ספור בפעימותיו
הוא מתורגל לדעת מתי נאות לרצוח, מתי נאות ולשכוח
ומתי נאות להתפלא על עזות מצח של עשב שוטה אחד
אבל עשבים שוטים כאלה, לא צומחים בלי מים
בלי חמצן
בלי שמראש יש משהו רקוב
מנוון
בלי דשן
בלי מצפון מדיני שכנראה קצת ישן
בלי להט”בופוביה ליברלית מאוד מתוחכמת
בלי כל אותם אנשים שמוכנים שאעשה את שלי, פשוט קצת יותר בשקט
אני אכבוש אותך בחזרה, ירושלים
כי אם אשכחך, חטאתי פעמיים
אני מתגעגעת, ירושלים, אני מתגעגעת
אני רוצה, ירושלים
אני רוצה
הלוא הבטחת לי לנגן אותך, ככינור
אני אכבוש אותך בחזרה ירושלים
אדרוש אותך שוב במצעד טביעות רגליים
במנעד טביעות הלב
כי בגוף כואב, בלב רעב,
כאן הוא ביתי
אז איך נשמעת סכין כשהיא חותכת אותי
בתוכך ירושלים?
אם אני כינור והקשת היא סכין
מהם שירייך, ירושלים?
אני כבר לא יודעת מי את, ירושלים.

עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן