יומו של מיכאל הקדוש – הקדוש הראשון שהיה פעיל זכויות הקהילה הגאה

ב-6 במאי נחוג יום חגו של מיכאל הקדוש מקליפורניה של הכנסיה המורית האורתודוקסית, הקדוש הראשון שלא רק היה הומו, אלא גם פעיל לזכויות הקהילה הגאה | דותן ברום במסע פתלתל בעקבותיו של מייקל איטקין, הכומר שנאבק למען שחורים, נשים והקהילה הגאה
כומר

אמצו קדוש!
ביום שישי, כלומר בששה במאי, נחוג יום חגו של מיכאל הקדוש מקליפורניה של הכנסיה המורית האורתודוקסית. כבר כתבתי בעבר על קדושים שיוחסה להם קוויריות כזאת או אחרת – סבסטיאן הקדוש, וילגפורטיס הקדושה, סרגיוס ובכחוס (תוכלו לקרוא עליהם בעמוד תולדות המיניות) – אבל הקדוש של היום שונה. הוא הקדוש הראשון (והיחיד שאני מכיר) שלא רק היה הומו, אלא גם פעיל לזכויות הקהילה הגאה. שמו היה מייקל איטקין, ואני מזמין אתכםן למסע בעקבותיו. זה מסע קצת פתלתל, אז כדאי שתהדקו היטב את החגורות, אבל אני מבטיח ששווה להצטרף לנסיעה. ועכשו, אחרי שסחטתי את המטאפורה הזאת עד תומה, בואו נצא לדרך.


חג המולד, 1946. בבר באטלנטה נערכת מיסה של חצות, על מזבח מאולתר משני שולחנות צמודים. רבים מהמשתתפים הם הומואים ולסביות. הכומר הוא ג’ורג’ הייד (Hyde), מייסדהּ של "הכנסיה הקתולית של האוכריסטיה" (Eucharistic Catholic Church), ככל הנראה הכנסיה הראשונה בעולם שפנתה באופן פעיל לקהילה הגאה.

הייד עצמו סולק מהסמינר לכמרים אחרי שנפוצה שמועה שהוא התייחד באופן אסור עם אחד מפרחי הכמורה האחרים. הייד היגר לאטלנטה ומצא עבודה כמורה בתיכון. שם הוא פגש בג’ון קזנטקס (Kazantks), בישוף יווני אורתודוקסי, שסולק מהכנסיה לאחר שהתגלתה ההומוסקסואליות שלו. את "הכנסיה הקתולית של האוכריסטיה" הקימו השניים לאחר שבאחת הכנסיות בעיר סירב כומר לתת את לחם הקודש – שאכילתו בכנסיה, המסמלת את אכילת בשרו של ישוע, היא האוכריסטיה – לגבר שיצא מהארון כהומו. הייד וקזנטקס ארגנו תחילה הפגנות מול הכנסיה, אך משאלו לא עזרו, הם פנו לגישה פרו־אקטיבית יותר וייסדו את הכנסיה.

עם הזמן, נפרדו דרכיהם של הייד וקזנטקס. הייד עבר לוושינגטון, קזנטקס לג’ורג’יה, אבל הם המשיכו להרחיב את שורות הכנסיה. אחת הדרכים היתה פניה לארגוני התנועה ההומופילית, כפי שנקראו אז ארגוני המאבק של הקהילה הגאה. בשנת 1954, פירסם הייד מודעה ב־One, כתב העת של אחד הארגונים הללו. בעקבותיה, הגיע קהל רב של מתעניינים, שחשו שאין להם מקום בכנסיה מפאת מיניותם, אבל חשו צורך בחיים רוחניים. אחד האנשים הללו היה מייקל איטקין (Itkin), שהיה פעיל בתנועה ההומופילית בסן פרנסיסקו.

תוך שנה קיבל איטקין מיסיון מהייד, והפך למעשה לחלק מהמעגל הפנימי של הכנסיה. שנתיים לאחר מכן, קזנטקס חזר ליוון, שם הוא נפטר תוך זמן קצר. לפני כן, הוא הספיק לקשר את הייד לקלמנט שרווד, ארכיבישוף של הכנסיה הקתולית־אורתודוקסית של אמריקה. מדובר בכנסיה אמריקאית עצמאית, שאינה כפופה לסמכות עליונה כמו האפיפיור או פטריארך כלשהו, המחברת בין היבטים שונים בנצרות הקתולית, בנצרות האורתודוקסית ובנצרות הסורית. אחסוך מכם את פרטי הפרטים של התאולוגיה, ממילא כל העסק מבלבל גם כך. מה שחשוב הוא שעצמאותה של הכנסיה איפשרה לה להיות פרוגרסיבית יותר מכנסיות אחרות, וכך יצא שהארכיבישוף שרווד הסמיך לכמורה באופן רשמי את הייד ואת איטקין. יום הסמכתו של איטקין לכמורה היה 6.5.1957 – וכך הפך ששה במאי ליום הקדוש שלו.


טימותי דרו (Drew) נולד בשנת 1886 בצפון קרוליינה. תולדות חייו אפופות מסתורין. לפי גרסה אחת הוריו היו עבדים משוחררים, אך הוא אומץ על ידי שבט הצ’רוקי. לפי גרסה אחרת, אביו היה מרוקאי ואמו צ’רוקית. כשהיה בן 16 החל לנדוד בעולם, כך מספרים, כקוסם בקרקס נודד. כך הגיע, בין השאר, למצרים, שם פגש אותו מכשף מצרי, שראה בו גלגול של מנהיג קודם של כת המסתורין שבה היה חבר, כמו גם נביא. לפי גרסה אחרת, המכשף ראה בדרו גלגול של ישוע, בודהה ומוחמד. כך או כך, המכשף לימד את דרו סודות מיסטיים, חשף בפניו את הספר הקדוש הנודע כ"קוראן של שבע מוקף בעיגול" (The Circle Seven Koran, בגלל האיור שעל כריכתו) ושלח אותו להקים דת חדשה באמריקה, שתביא לגאולת האנושות. דרו אימץ את הספר ואת השליחות, חזר לארצות הברית והקים את מה שלבסוף הפך להיות "מקדש המדע המורי" (Moorish Science Temple).

התאולוגיה של דרו היא בליל מופלא של אזוטריקה מערבית, רוחניות ילידית אמריקאית, נצרות, אסלאם סופי, וגם – וזה אולי החלק המעניין ביותר – סוג מסוים של תורת גזע מבוססת־מקרא, דומה לתורות גזע אחרות שהיו נפוצות במאה ה־19. לתפישתו של דרו, שאימץ את השם דרו עלי, השחורים באמריקה, כמו כל העמים כהי העור, הם צאצאי המורים, שליטיה המוסלמים של צפון אפריקה ושל אל־אנדלוס, הממלכה המוסלמית בחצי האי האיברי בימי הביניים. המורים עצמם, לשיטתו, היו צאצאי המואבים, אבל גם הם הגיעו לדעתו ממרוקו, בה הוא ראה ארץ מובטחת וגם יעד רוחני (בדומה ל"ירושלים של מעלה" בנצרות).

הזהות המורית והשורשים הקדומים שלה בצפון אפריקה, שימשה את דרו כתשתית לפוליטיקה ולרוחניות של גאווה שחורה וכתחליף לזהות המבישה של צאצאי עבדים. במדכאים הלבנים ראה דרו עלי את "פרעה" או את "בבילון", בדומה לרסטאפרים. ובאמת, "מקדש המדע המורי" הפך לתנועה רוחנית שהיתה גם צורה מוקדמת של לאומיות שחורה. דרו עלי אמנם נפטר – ויש הטוענים: נרצח – בשנת 1929, אבל התנועה שהתחיל התמידה גם אחריו. אחד מפיצוליה הוביל להקמת "אומת האסלאם", אולי הצורה המוכרת ביותר של לאומיות שחורה, שהיתה גם הרקע לעלייתו של מלקולם אקס.

אבל לא כל ממשיכי דרכו של דרו עלי פנו לפוליטיקה. בעוד חלקם התפצלו והקימו את אומת האסלאם, פיצול אחר הוליד את "הכנסיה האורתודוקסית המורית" (Moorish Orthodox Church) – קבוצה שהתעניינה, וממשיכה להתעניין, באספקט הרוחני והאזוטרי של הגותו של דרו עלי.

בתמונה: מייקל איטקין בלבוש טקסי

אחרי שנתיים של עבודה משותפת, התגלעה מחלוקת בין הייד ובין איטקין. בעוד הייד רצה להציע בית רוחני למאמינים ולמאמינות מהקהילה הגאה, לאיטקין היה חזון רדיקלי בהרבה. הוא ראה את העבודה הרוחנית ככרוכה בעבודה פוליטית. תיקון העולם היה לשיטתו אחד: ברוח ובחומר גם יחד. בהקשר של הקהילה הגאה, איטקין דגל ביציאה מהארון ובפעולה פוליטית להשגת זכויות. אבל העניין לא היה רק הקהילה הגאה, אלא כל הקבוצות המוחלשות בחברה. איטקין שאף ליצור שיתופי פעולה בין המאבק הגאה לתנועה לזכויות האזרח, שנאבקה למען זכויותיהם של האמריקאים השחורים, וכן לתנועה לשחרור הנשים.

הייד ואיטקין פנו לדרכים נפרדות. כאן מתחילה סאגה ארוכה שבה איטקין ומאמיניו מחליפים שמות וחיבורים, בהסתעפות שלא היתה מביישת את תולדות השמאל הישראלי. מוטב שאחסוך מכן. בקצרה אומר שברוח "הכנסיה הקתולית של האוכריסטיה", איטקין ומאמיניו לא היו מחויבים מדי לזרם מסוים בנצרות. הם נדדו בין נצרות סורית, קתוליות אוונגלית ואורתודוקסיה אנגליקנית, אבל עמדתו הרדיקלית של איטקין מנעה חיבור ארוך טווח. הקש ששבר את גב הגמל, היה שאיטקין הסמיך אשה לכמורה – מעשה שאפילו הליברלים שבכמרים שעבדו אתו לא ראו בעין יפה. איטקין יצא לדרך חדשה והקים את "אחוות אהבת הצלוב" (Brotherhood of the Love of Christ) בשנת 1963.

בשלב הזה, איטקין כבר לא היה חריג לגמרי בנוף. כמרים שעבדו בשכונות שהפכו למרכזים של הקהילה הגאה – בניו יורק, בסן פרנסיסקו, בלוס אנג’לס – החלו לפנות אליה ולהתייחס לצרכיה הרוחניים. חלקם היו הומואים בעצמם, אחרים פשוט זיהו את הצורך סביבם. והיה גם קונטקסט רחב יותר: כמרים רבים היו מעורבים במאבק לזכויות השחורים, והם שימשו השראה לחיבור בין הנהגה רוחנית לפוליטיקה של שחרור. במסגרת הכנסיה הקתולית, היו אלה ימי ועידת ותיקן השנייה, שניסתה, בין השאר, להפוך את הכנסיה לנגישה יותר לציבור. בדרום אמריקה, התפתחה "תאולוגיה של שחרור" וכמרים היו חלק מהמאבק לשיפור מצבם של העניים, לא רק כפרטים אלא גם כמעמד. התנועה הפמיניסטית השפיעה על תחילת יצירתה של תאולוגיה פמיניסטית. היה כמעט מתבקש שהכנסיה תעמוד גם לימין התנועה ההומופילית. גם הקהילה הגאה מצדה יצרה לעצמה דרכים להתקרב לדת, ובמהלך שנות השישים קמו כמה קבוצות דתיות גאות.


בשלהי שנות השישים המתח בין הקהילה הגאה למשטרה הלך והחריף. הביטוי המפורסם ביותר למתח הזה הוא כמובן מהומות סטונוול, התעמתות הקהילה הגאה עם שוטרים בניו יורק שהפכה למפץ הגדול של פוליטיקת היציאה מהארון. אבל סטונוול לא היו המהומות היחידות, וגם לא הראשונות. לאורך המחצית השנייה של שנות השישים ארעו כמה התנגשויות אלימות בין שוטרים ובין הקהילה הגאה, ובמיוחד בין שוטרים ובין נשים טרנסיות, בכמה ערים אמריקאיות שונות. בנוסף, ככל שהקהילה הגאה קיבלה נוכחות הולכת וגוברת במרחב הציבורי וככל שגדלו שאיפותיה הפוליטיות, כך העימות עם המשטרה היה חריף יותר. הוא הגיע לשיא בסדרת רציחות של הומואים בלוס אנג’לס, בברקלי ובאוקלנד, במרץ, באפריל וביוני 1969, בהתאמה. באחת הפעמים השוטרים טענו שהנרצח התגרה בהם בכך שקיים "התנהגות מינית בוטה" מול עיניהם. הם היכו אותו למוות. במקרה אחר הנרצח התחיל עם שוטר סמוי. הוא נורה. במקרה שלישי השוטרים טענו שהנרצח אונן בשירותים הציבוריים. הוא מת מפצעיו בבית החולים ארבעה ימים לאחר מכן.

כתוצאה מכך, המאבק באלימות המשטרתית הפך למטרה מרכזית של המאבק הגאה. השותפים המתבקשים למאבק הזה היו השחורים, שסבלו אף הם, ואף ביתר שאת, מנחת זרועה האלימה של המשטרה. אחד הפעילים שדחפו לחיבור פוליטי ממשי בין הקהילה הגאה ובין המאבק השחור היה איטקין. ממילא תפישת העולם שלו דגלה באיחוד מאבקים.

לא שלא היו בעיות. איטקין דגל גם בפציפיזם. לכן, הוא התנגד לשיתוף פעולה עם "הפנתרים השחורים", והעדיף קבוצות שדגלו במאבק לא אלים. אבל ככל שהחריף המאבק, וככל שהפנתרים השיגו השגים פוליטיים, גם איטקין התרצה. בשנת 1971 הוא כבר תמך בשיתוף פעולה אתם. זאת ועוד, הפנתרים כללו את פעולתן של כנסיות שחורות כחלק מהאסטרטגיה הפוליטית שלהם. איטקין ראה בכך מודל למעורבות הכנסייתית במאבק הגאה.


בשנות השבעים איטקין עבר שוב בין זרמים בנצרות. הפעם הוא התקרב לנצרות האנאבפטיסטית, ובמיוחד למנוניטים, אבל באמת שאני לא מתכוון להכנס לתאולוגיה הזאת. גוגל איט. מה שחשוב הוא שגם במסגרת הזרם הזה הוא המשיך לדגול בתאולוגיה של שחרור, והמשיך לאתגר את הכנסיה מבפנים בנושאים של מגדר ומיניות. הוא הסמיך לכמורה נשים, בין השאר את סופרת המדע הבדיוני המפורסמת, מריון זימר בראדלי (Zimmer Bradley), שהיתה פעילה לסבית ופמיניסטית בשנות החמישים והשישים, ומאוחר יותר הואשמה בהתעללות מינית בילדיה. אל תשאלו, סיפור שלם. אולי פעם יהיה לי אומץ להתגבר על הזוועה ולכתוב על זה.
ואם אנחנו כבר בחלק הטראגי של הסיפור – בשלהי שנות השמונים, אחרי קריירה פוליטית ורוחנית מרשימה, איטקין חלה באיידס. הוא החזיר את נשמתו לבורא בשנת 1991.


לכנסיה האורתודוקסית המורית אין ממש דוקטרינה. כל מאמין פועל באופן קצת אחר. מה שיש לה הוא סט של ערכים משותפים ואסתטיקה רוחנית משותפת, שאפשר אולי להגדיר כאנרכיזם רוחני. מה שיש לה עוד, ואולי בעיקר, היא מורשת – מורשתם השחורהשל דרו עלי ושל "מקדש המדע המורי", ולאחר מכן מורשת מפוארת של חברות בתרבות הנגד של שנות השישים, כולל מעורבות עמוקה מאוד בסצינה הפסיכודלית, התקרבות לסוּפיות, ליוגה, לטנטרה ולרוחניות אמריקאית ילידית. בקיצור, כל מה שאפשר לזהות עם היפים. לאור המורשת הזאת, לא מפתיע אולי שהכנסיה בחרה לקדש את מייקל איטקין – הכומר שנאבק למען שחורים, נשים והקהילה הגאה – ולעשותו מיכאל הקדוש מקליפורניה.


הכותב הוא דותן ברום, חוקר היסטוריה קווירית, ממקימי פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית ובעל העמוד תולדות המיניות

רוצה לקרוא עוד?

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
X
דילוג לתוכן