טקס יום הזכרון הטרנסי – “הלוואי שלא היינו צריכים להיאבק על קיומנו”

ביום חמישי קיימו הבתים הגאים בת"א, ירושלים, ב"ש וחיפה טקס משותף לציון יום הזכרון הטרנסי, במהלכו חברים.ות מהקהילה הטרנסית שיתפו בקשיים, האתגרים והתקוות | "שיתוף הפעולה בין הערים הגדולות וארגוני הקהילה הטרנסית הוא זה שצריך להוביל את השינוי שיגרום לכל טרנסית, טרנס וקוויר לדעת שיש קהילה חזקה שמלווה אותו יד ביד"
הפגנתהקהילההטרנסית

ביום שישי ה-20 בנובמבר, צויין ברחבי העולם יום הזכרון הטרנסג’נדרי. בישראל, כמידי שנה, הקדישו הבתים הגאים בחיפה, תל אביב, ירושלים ובאר שבע את השבוע האחרון ליצירת מודעות למצבה של הקהילה הטרנסית בישראל. השנה בעקבות המגיפה שנכפתה עלינו וההגבלות על התכנסות פיזית צויין השבוע המיוחד בצורה מעט שונה, אבל בדרך מיוחדת שהוכיחה לנו שעם כל הקושי, אנחנו מאוחדים.ות כקהילה חזקה.

גם השנה, 19 שנים לאחר שהתחלנו לציין את היום הזה בישראל, הקהילה הטרנסית סובלת מאלימות רבה, אפלייה, דחיה, בריונות, ניתוק מהמשפחה, בדידות ואובדנות. הבתים הגאים, בשיתוף ארגוני הקהילה הטרנסית – מעברים, פרויקט גילה, טרנסיות ישראל וברית הלביאות קראו לכולם.ן להתאחד ולא להיות לבד בשבוע הזה, להיות ביחד במחשבות, להיות אחד בשביל האחרת. לתמוך, לשחרר, ולזכור בני משפחה וחברות שכבר לא כאן איתנו וקיימו מספר אירועים וירטואליים לאורך כל השבוע:

בכל יום שותף בעמוד של המרכז הגאה סיפורים אישיים של חברים.ות מהקהילה ששיתפו במחשבותיהם, בהם גם סיפורים על אבדן יקיר.ה וטרנספוביה שהם.ן חוו. בעמוד הפייסבוק של המרכז הגאה הוצגה תערוכה וירטואלית של יוצריםות אמנות מהקהילה הטרנסית ובכל בית גאה הוצבה פינת הנצחה וזכרון.

צילום: המרכז הגאה
עוד בנושא:  השרים ניסנקורן ושמולי הודיעו על הקמת צוות בין משרדי למתן מענה לקהילה הטרנסית

כמו כן, ביום חמישי, 19.11 התקיים טקס מרגש ב ZOOM בו השתתפו חבריםות מהקהילה הטרנסית מכל הארץ, בהן נינה הלוי, מיה סמדגה, נטע שלב, מעיין אלכס ורבות אחרות.

הטקס נפתח במצגת מרגשת עם מנגינה ברקע שגרמה לי להזיל דמעה שכללה איורים, מילים ושירים לזכר משפחה וחברים שכבר לא איתנו. אור מיזן פתח את הטקס ובירך על שכולם.ן הצטרפו לטקס המרגש, והדגיש שבכל שנה אנחנו מתאחדים בקהילות קטנות כדי לזכור והשנה אנחנו איחדנו כוחות עם ארבעת בית הקהילות.

לאחר דקת דומיה לזכרן של חברות הקהילה, עלו בזה אחרי זאת לנאום חברים.ות מהקהילה הטרנסית. בין הנאומים עלו היוצרות נטע שלב, משוררת ויוצרת קולנוע קיוורית מירושלים, וחולקת, אורי, משוררת, אומן מופע ודראג והקריאו מיצירותיהן.

מכה הירשברג, פעיל בבית הפתוח בירושלים: “בבית הפתוח הרגשתי שותפות. הבית העצים את הזהות שלי כטרנס. קבוצת הצעירים ובינהם הקבוצה הטרנסית מהוות מרחב בטוח לקהילה הטרנסית. אנחנו כקהילה יכולים לעזור בשלל דרכים לעצב את הנערים והנערות. הכוח הזה קיים גם כשאנחנו נמצאות באבל ואובדן או בשמחה. לשנאה יש השלכות מרחיקות לכת אך גם לאהבה. אנחנו בעבודה החינוכית מוסיפות רק אהבה. כשאנחנו זוכרות את חברתנו אנחנו מוסיפות אהבה והתקווה הכי גדולה שגם דרך המסך נוסיף אהבה לכל אחד ואחת”.

מיה סמדגה, פעילה בבית הגאה באר שבע: “במסגרת ההתנדבות שלי באיגי הבנתי שצריך שינוי עבור עצמי, הכוונה היא להשתמש בארגז הכלים עבור עצמי וכך גם אוכל לתרום עבור הקהילה שלי לאחר מכן, הקהילה הטרנסית. מרחב בטוח לקהילה הטרנסית הוא מרחב שהכרחי שיהיה. לקהילה הטרנסית יש מחסור בזכויות בסיסיות. גם אנחנו רוצות להיות בריאות, ללמוד, לעבוד ולהרגיש את תחושת ההצלחה, אהבה ומימוש עצמי. אני מודה לותיקות ולאלה שלא איתנו על שנלחמו, אני מודה לכל אקטיביסטית שנלחמת ואני מודה לכל הקהילה המהממת שלי”.

נוחי בשלום, קייסי יקרה

נינה הלוי מפרויקט גילה סיפרה למשתתפים על קייסי, שנפטרה מדום לב בגיל 45. “בשישי שעבר בעבר איבדנו את קייסי. קייסי שורדת זנות, מנטורית, אישה בעלת כוחות על אנושיים ורצון של ברזל עשתה דרך בשנים האחרונות והייתה דוגמא אישית בגג הורוד. אני  הכרתי את קייסי בדירת המסתור של שרית, אחרי עשרים שנה ברחוב היא נראתה כמו ניצולה ממחנות הריכוז, זוג עיניים ענקיות בתוך פנים שטופות וגוף שנהיה כמו שלד מהלך. התחילה לבנות לעצמה חיים חדשים ולהירשם לועדה להתחיל תהליך של התאמה מגדרית. היא הייתה אמורה להתחיל ניתוח תחתון בעוד כשנה ושלוש ימים. קייסי יצאה לגמילה ואילצו אותה לעבור את הגמילה לגבר. כוחות ברזל אמרנו, נכנסה להוסטל של שרית מסגרת קשוחה מאוד. היא סיימה את ההוסטל בהצלחה, עבדה בנגריה ולאחר מכן במתפרה. עברה לדירת המעבר של שרית אותה חלקה עם אלין שאותה איבדנו זכרונה לברכה. נרשמה לקורס באוניברסיטה והייתה פעילה ומעורבת בקהילה. אחרי שתיקנה את השיניים במרפאה אז היא התחילה לחייך. אני רוצה להקריא משהו שכתבה בר, אחת הצעירות שקייסי ליוותה אותה בגג הורוד: רציתי להגיד לך תודה שהכנסת אותי לחיים שלך והראית לי שאפשר לעשות שינוי, את נתת לי תקווה, אני מכירה מלא חברות שירצו להגיד לך תודה על כל מה שעשית למענם. נוחי בשלום, קייסי יקרה”.

צילום: המרכז הגאה

שילמו מחיר כבד כדי שהדור הבא יחיה בשלווה

אילנה סיפרד, 66, ותיקת הקהילה בחיפה: “התחלתי את התהליך בשנת 73 כשהמורה הרוחנית שלי היא גילה גולדשטיין. יש לי חיבור עמוק עם הקהילה הטרנסית. אני מכירה המון חברות שלי שנפטרו, הכרתי את כולן באופן אישי, חייתי איתן בשנת 73 עד 76 בתל אביב. חיינו חיים קשים, מכות, אונסים, מעצרים והרבה יסורים. חברה קטנה ומגורשת. גרתי עם גילה גולדשטיין ואז עם נדיה ומחמודה. היינו מבלות בערב למרות שהיה קשה ואני חושבת שטוב שהתקופה הקשה הזאת כבר מאחורינו. החברות שלי שחלקן נפטרו וחלקן שלא, שילמו מחיר כבד כדי שהדור הבא יחיו בשלווה, יעבדו, לא יהיו זונות ויתקדמו בחיים”.

מעיין אלכס, מייסדת שותפה ודוברת עמותת טרנסיות ישראל. “בשלהי שנת 2018 מתוך מאבק קיומי של בנות הקהילה , הבנתי יחד עם השותפה שלי לינור אברגיל שלמרות שהקהילה שלנו עברה כברת דרך ארוכה, כבשה יעדים ופסגות ומימשה יעדים שבעבר הרחוק נראו כחלום רחוק עדין אנו בנות הקהילה הטרנסית זקוקים לארגון שילחם עבורנו ועבור המטרות שלנו. מתוך כל אלה הבנו שאנחנו צריכות להקים את עמותת טרנסיות ישראל וכך היה. אני מבקשת להודות לבתים הגאים ולארגוני הקהילה על העזרה והתמיכה בהקמת העמותה. לא ניתן להתעלם מהרגשות שעולים ביום שכזה , מדי שנה אנו בנות הקהילה הטרנסית מרכינות ראש למען חברותינו, אחיותנו והדור הבוגר. הנשים שאותן אנחנו זוכרים היום היו חלק מטרנסיות ישראל והיוו חלק בלתי נפרד מאיתנו. חשוב שננציח אותן ונזכור אותן. במציאות עדיין קיימת בריונות, בדידות, מחסור בעורף משפחתי ומקרי אלימות שדוחקים נשים רבות לקצה. עכשיו זה הזמן להיות ולפרוץ. אני מאחלת לכולנו להיות מאוחדים ומאוחדות גם ברגעים הקשים, ביום הנראות, במצעדים, בהפגנות, במסיבות ובעזרה הדדית אחת לשנייה”.

צילום: המרכז הגאה

איבדתי המון דברים אבל הרווחתי את עצמי

אמיר חאג יחיא, אקטיביסט בן 22 מהקהילה הטרנסית סיפר על עצמו בשפה הערבית ועל מה שהוא מרגיש ביום הזה. “נולדתי בטייבה והיום אני גר בחריש. אצלנו בחברה הערבית מאד קשה לקבל את השונה. ולמרבית הצער עברתי מלא קשיים בחיי. והיום, אמנם זה נכון שאיבדתי מלא דברים יקרים לליבי, אנשים שאני אהבתי, משפחה ואפילו הגוף שלי – כי ירו בי. ועוד הרבה דברים. אבל כל הדברים הללו, כל ההפסדים האלה מספרים על הכאב והקושי – ולמרות כל הקושי והכאב אני לא ויתרתי והמשכתי את דרכי למרות שאני כל יום סוחב כאב חדש. כאשר עשיתי את הניתוח העליון, הרגשתי שכל מה שקרה לי בעבר היה כלום, כי קמתי מהניתוח חזק יותר ממקודם – כאשר אתה אוהב את עצמך ונותן לעצמך זמן, אתה מבין עד כמה אתה בן אדם חזק. צריך שיהיה אצלך חוזק – נכון שאני איבדתי דברים אבל אני גם הרווחתי המון. הרווחתי את עצמי”.

אמרי מרקוס מחיפה נאם בשמו של מריאנו קרקסו, אקטיביסט מחיפה שנבצר ממנו להגיע הערב. “שמי מריאנו, אני בן 36 מחיפה. פעיל חברתית מעל עשור, הייתי שנים באסוואת, ארגון לסביות פלסטיני שבא לעשות שינוי חברתי והייתי מהראשונים לתפעל את קו הסיוע מסוגו ללהט”בים דוברי ערבית. הדרכתי וריכזתי את בית דרור, קורת גג חירום לנוער להט”בי בסיכון כ4 שנים. כיום אני רכז חינוך באלוואן, קבוצת צעירים להט”בים ערבים מחיפה, תל אביב וירושלים. בבוקר יום הזיכרון לאורך כל היום ועד לטקס אני מרגיש את העצבות הזאת מגיעה. עולים לי לראש רגעים שדיברתי עם חברה או חבר שאינם איתנו עוד. אני מרגיש את הכאב הופך לי את הבטן ומגיע לשק הדמעות ואז עוצר, לוקח נשימה ארוכה וממשיך את היום כי זה מה שאנחנו עושים הכי טוב, שורדים. היום הזה עם כל העצב הוא יום מאוד עוצמתי עבורי, הוא יום שיש בו הרבה כוח. אני יודע שבערב אני אפגש עם חברים על בירה קרה ויהיו פרצופים שיסתכלו עלי ויקבלו אותי כמו שאני. הלוואי שלא היינו צריכים לציין את היום הזה. הלוואי שלא היתה טרנספוביה. הלוואי שלא היינו צריכים להיאבק כל יום דקה דקה על קיומנו. שיתוף הפעולה האדיר הזה בין הערים הגדולות וארגוני הקהילה הטרנסית הוא זה שצריך להוביל את השינוי שמחזק את הכוח שלנו. שיגרום לכל טרנסית, טרנס וקוויר לדעת שיש קהילה חזקה שמלווה אותו יד ביד”.

עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן