"חכה רגע, אני רוצה חיבוק אחרון, אני רוצה להסתכל לך בעיניים ולומר לך שלום"

"כשאני שואלת את עצמי, מה חן היה רוצה שאני אעשה, אני כמעט יודעת שהוא היה אומר לי - שאני אמשיך לחיות" | חנה-מלכה בדברי פרידה לחן לנגר, מזמינה אתכם למפגש זום לזכרו
חןלנגרסלפי
צילום: מתוך פייסבוק

חנצ'וק, אהוב שלי יקר
אני זוכרת את היום שבו נפגשנו,
לפני שנתיים, בחלופת אישפוז,
הסתכלת עליי עם העיניים הכחולות והיפות שלך, ואמרת 'אהלן, אני חן' וישר הרגשתי שאתה אוהב אותי.
בלי להכיר, סתם ככה. פשוט מין חיבה פשוטה כזו.
מאותו רגע לא עזבנו אחד את השניה.
ישבנו, טחנו סיגריות, היית מסיים קופסא בשעתיים, אז גם אני 😉 ניגררת שכמותי….
ודיברנו על הכל,
סיפרת לי על הפיגוע, ואני על היציאה בשאלה ועל הנסיון האובדני,
סיפרת לי על הכדור ברגל, ואני על החור בנשמה כשאנסו אותי,
סיפרת לי על הסיוטים, על הדם, ואני על הידיים שעדיין לופטות אותי.
(חשוב לציין שאני לא משווה)
החיבור היה מיידי, והאהבה פשוט נכנסה כמו רוח סערה, וזהו, התאהבנו.
לא נשארת הרבה, אחרי שבועיים החלטת ללכת.
והיה לי עצוב, רציתי שתישאר, לעבור איתך דרך ביחד,
אבל התנחמתי בידיעה שאתה במרחק טלפון, או כמה שעות נסיעה,
שאפשר לשלוח לך הודעה, שאפשר להיפגש.
שנישאר בקשר. שזה ימשיך.
וזה נורא!
זה נורא שאתה כבר לא במרחק הודעה,
וזה כל כך כואב לדעת שאם אני אתקשר אליך, אתה לא תענה יותר.
אני מרגישה עכשיו כאב רחב וגדול בחזה שלי.
זה מזכיר לי את היום ההוא, שדיברנו בהודעות קוליות על זה שניפגש, ובסוף השיחה אמרת לי –
(חיקית אותי בטון ילדותי)
"ואז… ואז… ואז… ואז – תבוא! ואז…. תראה אותי – ואז…חיבוק, ואז!! –
אני חולה עלייך כפרה, נשמה טהורה, עיניים כליות לבלב , 💋 נתראה השבוע, נשמה את!"
ריגשת אותי כל כך! ועניתי לך –
"נשמה! וואי! אני פשוט אוהבת אותך המון!
וגרמת לי לצחוק ולחייך עכשיו הרבה, וממש להרגיש אהבה בגוף שלי, מין חום כזה בחזה,
כפרה עליך!!"
ואתה צחקת – "חחחח גרמתי לאישה חום בחזה, מדהים!
שתדעי שאני אוהב אותך מאד, ואת צריכה להרגיש אהובה כי את אהובה! נשיקות!"
כבר יותר משבוע שאני בוכה לך, וכואבת לי הנשמה כל כך,
אני נקרעת מבפנים, אני נזכרת בכל השקיעות שראינו ביחד, בחיבוק שלך, הו! החיבוק שלך, הוא היה כל כך חם ועוטף.
האהבה שלך הייתה כל כך גדולה.
ותמיד התרוצצת, בין אנשים, פעיל, אנרגטי, רק רוצה לעזור, לשנות, אפילו ברגעים הקשים שלך, תמיד דאגת לי,
ראית אותי, תמכת בי.
אני זוכרת את היום שאמרת לי שאתה רוצה ללמוד עבודה סוציאלית, והתלבטת בין תל חי לרופין,
אז הלכנו ביחד ליום הפתוח ברופין, וישר נדלקת.
חמוד שאתה!!!
אני שומעת אותך, עם הטון המסתלסל שלך, העליז, הקופצני, אומר לי:
יאללה, כפרה, אני מתרגש, נראה פה מדהים!'
היית אומר מלא 'מדהים', עם הטון הזה המיוחד שלך… אחחח אני נזכרת, מחייכת, ומתגעגעת…
כל כך שמחתי בשבילך שאתה מוצא את הדרך שלך, בתוך השנה הקשה הזו שאתה עובר,
זה מדהים! בתוך כל הפוסט טראומה, והכאבים, לא עניין אותך כלום, רק רצית לעזור ולעזור ולעזור.
עד שלא יכולת יותר.

אני רוצה להתקשר אליך, ולספר לך שאתה מת,
לומר לך שאני מכבדת את ההחלטה,
שאני מבינה אותך,
אבל חכה רגע, אני רוצה חיבוק אחרון,
אני רוצה להסתכל לך בעיניים ולומר לך שלום.
שזה קשה לי מידי שתלך לי ככה, בלי לומר לך כמה מילים אחרונות.
שבוא רגע, נטחן עוד כמה סיגריות יחד, נצחק, נבכה, ואז תלך.
ש, רגע, רגע, חן, לא ככה פתאום.
הייתי רוצה לומר לך שאני מצטערת שלא יכולתי להיות שם יותר בשבילך,
שבחודשים האחרונים הייתי מאד בתוך עצמי ולא הייתה לי אנרגיה לאחרים…
לפני כמה חודשים התקשרת אליי, ולא עניתי והתכוונתי לחזור אליך
ולא עשיתי את זה, ופשוט שכחתי… וזה צובט לי עמוק בלב
ואני רוצה לבקש ממך סליחה –
שלא התכוונתי לא להתייחס אליך
שהייתי רוצה לתקן, שהייתי רוצה להיות בשבילך.
שאני יודעת שזה לא היה מספיק כי בסופו של דבר אתה הולך לישון וקם עם עצמך, ולא משנה כמה אהבה ותמיכה יש לי לתת זה בסוף החיים שלך.
הייתי רוצה לומר לך תודה
על הלב הענק שלך, על הזכות להכיר אותך,
על זה שהכנסת אותי למקומות הכי כואבים בנשמה שלך.
על זה שהיית בשבילי, על זה שנתת לי להיות בשבילך.
על כל חיבוק
על כל שקיעה שראינו ביחד.
על כל הדמעות שבכינו.
על כל הבדיחות השנונות שלך –
ועל זה שהיית מסביר לי אותן…
על זה שלימדת אותי מה זה לאהוב בלי תנאי,
בלי לשפוט.
על זה שהראת לי מה זו אהבה,
ועזרת לי להבין שמותר לי להיות מי שאני ולאהוב את מי שאני רוצה –
גם אם ההורים שלי לא מקבלים.
על זה שהראית לי שאפשר לצחוק גם ברגעים הכי קשים, ושאפשר לעבור את זה יחד.
על החיוך שלך,
ופשוט תודה על זה שבאת לחיים שלי,
לפני שמתת.
והייתה לי הזכות להכיר אותך.
הייתי רוצה לומר לך שלום.
ושתנוח.
שזה נגמר, שלא יהיו יותר חלומות מלאים בדם.
שיהיה לך שקט.
ושאני אוהבת אותך מאד מאד מאד.
ומגיע לך להרגיש טוב ושליו.

כשאני שואלת את עצמי, מה חן היה רוצה שאני אעשה, אני כמעט יודעת שהוא היה אומר לי –
שאני אמשיך לחיות.
שאני אהנה משקיעות שהיינו רואים.
שאני אהנה מאוכל, מחברים מאהבה.
שאני אראה אחרים, כמו שהוא ראה, וכמו שאני יודעת ויכולה.
שאני אמשיך את המסורת שלו,
של לא לשתוק.
של לא להסתתר.
של ללכת עם האמת שלי, עד הסוף עד הסוףףף
שאני אסתכל לאנשים בעיניים ואוהב אותם, כמו שהוא היה, ולימד אותי.
שאני אעריך את החיים, ואת האנשים שאיתי
ואגיד תודה על כל רגע ורגע.
וגם ברגעים הקשים,
שאזכור שהוא עדיין כאן.
ואני יכולה לדבר איתו,
והוא שומר עליי מלמעלה.

אז חנצ'וק יקר שלי,
אתה מת, וזהו. ומה שלא עשינו יחד,
כבר לא נעשה,
וזה נתן לי כאפה רצינית כזו לחיים.
הבנתי שדברים יכולים להיגמר ברגע,
אז לחיות את היום. לאהוב היום. לתמוך היום.
אני מסתכלת על החיים שלי, ואני לא שלמה.
יצאתי בשאלה לפני 9 שנים, ולא יצאתי מהארון בפני ההורים שלי.
אנחנו לא ממש בקשר, אבל אחרי הקורונה התחלנו להתקרב.
ולא הייתי רוצה שהם ימותו, בלי לדעת.
אני זוכרת את המילים שלך בעצרת
'מאסנו מלשתוק,
מאסנו מלהסתתר,
מאסנו בלטשטש את פני המציאות!'
אז החלטתי לתת מתנה, לי ולך,
מין כזה להמשיך את המסורת שלך,
ולעשות את זה, אפילו שזה הכי מפחיד בעולם.
ואולי ההורים יסתכלו עליי בגועל, ובצער,
אבל אני אזכור אותך
אני אזכור אותך אומר לי –
"אני אוהב אותך,
כי את אהובה,
ומגיע לך להרגיש אהובה".

אני אוהבת אותך.
אני אמשיך לבכות לך.
את כל הים אני אבכה בשבילך.
אני אשמור על המסורת שלך.
של להוציא את האמת לאור.
ולאהוב.
לאהוב באמת.
בפשטות.
עם כל הלב
להסתכל בעיניים.
עמוק, ולהעיז לראות, ולהיראות.
היה שלום חבר אהוב.
אין באמת מילה שתוכל לסיים את המכתב הזה.
אני לא מצליחה למצוא אותה,
כמו הדמעות האלה, שלא מפסיקות.
לא מפסיקות.
לא מפסיקות.


אני מזמינה את מי שהכיר.ה את חן למפגש זום. בואו נהיה יחד, נעלה זיכרונות, נבכה, נצחק, נאהב ונתאבל יחד. את המפגש ילווה עובד סוציאלי מטעם המרכז הגאה.

מפגש זום – זוכרות את חן לנגר – יום שלישי 14/7 בשעה 19:00 | לקבלת פרטים על המפגש יש להצטרף לקבוצת הווטסאפ

עוד בנושא:  הקללה הכי נפיצה בבית הספר

עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן