בשנים הקודמות הצטרפתי למצעד הגאווה בתל אביב. לבר ולנו כהורים היה חשוב שתדע – “אנחנו איתך, מקבלים אותך על איך שאת”.
היה חם אימים, שמש שורפת. היה צפוף להחריד. קשיים בהגעה, בחנייה, קשיים בהליכה מרובה. במצעד, ראשי הגיע לשחי של הרבה אנשים מיוזעים בעירום חלקי. אנשים שמחים בהיי, תנועות ידיים מורמות- ספק ריקוד, מוסיקה במקצב מהיר ,ואני נזרקת ומועפת בהמון. מרימה ראשי למעלה, מחפשת אוויר. מים נזרקים ממרפסות ומבתים, מערבולת של ריחות הפרשות ונוזלים. שמחה מהלב. כולם מחויכים.
אז גם אני.
ואחר כך המשאיות. ובר אוחזת ביד שלנו… הולכת ורצה, “בואו בואו….” מסתכלת לכל הכיוונים. הכל מהיר, קצבי, ובר צוחקת בקול. תנועות הגוף שלה זריזות ומונעות בקצב המוסיקה. פוגשת המוני חברים כל כך יפים, צבעוניים וגאים…מחבקת ומחבקת ומנשקת את כולם. “חג שמח” “חג שמח” וכולם כולם שמחים.
אז גם אני.
ומי שמכיר אותי…..יודע שהקרבתי . שלא היה לי קל.
היו גם זמנים אחרים, בעבר. ילדה יפהפיה, תלמידה די טובה ומוכשרת. עצובה ולא מאושרת.
בבית הספר טלטלות חברתיות, אפילו אירועי דחייה. לא הבנתי איך זה קרה.
משגדלה ובגרה, הנחתי שתביא הביתה חבר, בן זוג. לא הבנתי למה, אבל זה לא קרה.
היו שיחות קצרות, היו שאלות, היה ספק.
כמה פעמים הזמינה חברות. זוכרת שכעסתי נורא, שהפריע לי הרעש, שעליתי במדרגות, הגעתי לחדר וביישתי אותה בצעקות.
זוכרת שיצאה מהבית בבגדים “גבריים”, מכנסיים שמוטים, כובע מצחייה קטן מסובב לצד. וכעסתי עליה “את מתלבשת כמו לסבית”. והיא ספגה.
ואז עברה לתל אביב. הרגישה בנוח להיות חלק מקהילה גדולה גאה ותומכת.
הגיעה לביקור בנס ציונה. יום הכיפורים. “אמא, את רוצה שנראה ביחד סרט?.. סרט על לסביות.. תוכלי דרכו לדעת גם על החיים שלי”. כמובן שהסכמתי ושמחתי על היחד.
“אמא, אם יהיה לך קשה לצפות בקטעים מסוימים, תגידי לי”. וחייכתי…..
אני זוכרת שהיא ניהלה את האירוע. אחזה בשלט, וידעתי שאני צריכה להגיב, ופחות ידעתי איך לעשות את זה נכון.
מאז עברו הרבה שנים. בר היום בת 31. יפיפה, כישרונית ומצליחה בתחומה.
בר, אני מאחלת לך חיים מאושרים, זוהרים כמו שאת אוהבת. מאחלת לך זוגיות טובה ובריאות כמובן. ורוצה לומר לך שאני אוהבת וגאה בך מאד.
הטקסט הובא לפרסום ע”י בר רימוני, ביתה של איריס רימוני ז”ל, שביקשה שכולם ידעו איזו אמא היתה לה ואיך צריך לקבל
