ציור: אליה בן-נר
ה-20 בנובמבר נצרב בי ברגע שהכרתי שאני טרנסית, אישה טרנסקסואלית.
ה-20 בנובמבר הוא יום הזיכרון לזכר קורבנות הטרנספוביה.
כשהכרתי את עצמי הכרתי גם כאב, השפלה, שאנחנו עוברות, יחד עם שחרור עצום.
ב-20 בנובמבר אני בוחרת לזכור! לזכור נשים שהכרתי, שלא הכרתי ושבכלל לא ידעתי שהכרתי.
כל אחת מהן היא מהפכנית וסוללת דרך. כל אחת היא עולם ויש בה אומץ ללא סוף.
זיכרון על מי שלא הייתה
אני יודעת שאת מפחדת. גם אני,
פחדת כל חייך, אני עדיין מפחדת.
אני חושבת עליכן, על כמה זמן הסתתרתן,
התחבאתן בתוך ארון ולא יכולתן לפרוש כנפיים, לפתוח דלת.
העזתן להביט דרך חריץ קטן או חור המפתח,
אני מתגעגעת אליכן,
לכל היופי שרציתן להקרין
ולא יכולתן
אני מקווה שמצאתן ניצוץ.
ניצוץ קטן של חופש, של אמת,
שבו הרגשתן שאתן חופשיות, שבו פשוט הייתן אתן,
כמו שרציתן.
אתן בטח הייתן הכי יפות
ולמרות שאף פעם לא נפגש
או נשוחח
או נכאב
או נצחק,
אני אוהבת אתכן ואתן חלק מחיי.
אנחנו נמצאות בימים קשים. ותיקות הקהילה נפרדות מאתנו, מקומות בעולם מוחקים אותנו, מקרי אובדנות גובים קורבנות. איך נשמור? איך נתמודד? רק בעזרת זיכרון ושמירה על מורשת חיה ובועטת.
מאז שהכרתי את מי שאני, אני מפחדת על כל אחת שדומה לי, כל מי שאפגוש. הלוואי והיה יותר קל, יותר טוב. אנחנו בדרך לשם, העבודה עוד רבה.
אני מתגעגעת.
אני רוצה להבין מה אני ומי אני בשרשרת הדורות. אני רוצה להיות מודל לחיקוי. אני רוצה מודלים לחיקוי. כשהחלטתי להיות אני. החלטתי שאני אהיה מודל לחיקוי. משום שכל אחת מאתנו היא סוללת דרך, כל אחת שותפה למורשת, כל אחת נאבקת על החיים.
אני מתגעגעת.
תזכור – ליום הזיכרון הטנרסג’נדרי
תזכור עם ישראל את קורבנות הטנרס*פוביה, שהוזנחו, נדחקו לשולי החברה וההיסטוריה, נרצחו ולא שמעו או דיברו או דיווחו, נזרקו מבתיהן, ממשפחותיהם, פוטרו ממקומות עבודתן, נמענו מהם דיור, תעסוקה ושירותי בריאות ורווחה. שגופן ונפשן ודמן הותרו להתעללויות, להגחכה, לפטישיזציה, לגילויי אלימות, שמחקו את זהותן וקיומם, אלו שלא יכלו ולקחו את נפשן בידן. תזכור עם ישראל ותתאבל על הנפשות ויישפט עם ישראל על הפשעים שחולל בגופים בנפשות של הא.נשים הכי יפות שהלכו על אדמת הארץ… סעמק
הכותבת עידו, אישה טנרסקסואלית בת 29 מתל אביב, חברה בדרור-ישראל ומתנדבת חוש”ן
