“זאת הפעם הראשונה שלי…”

"... החלפנו מרשמים, הוא עם המתכון שלו ואני עם המנגו החדש שלי..." גילי בסון חוזרת שנה אחורה לטור אישי במיוחד שמעולם לא פורסם
גילי בסון

מכירים את זה שהפייסבוק מעלה לכם זיכרון עם איזה תמונה, או רגע שקרה לפני שנה בדיוק באותו התאריך?

קשה להאמין שכבר עברה שנה מהרגע הזה שלי. משהו שכתבתי אז באותו התאריך, טור שאז היה באמת אישי כי לא התפרסם בשום מקום ונשאר עד היום איתי.

מרגש אותי לקרוא את זה היום שוב, להיזכר ברגע ההוא שכתבתי את זה ובתחושות, לתת לעצמי להבין שזה קרה בסך הכל לפני שנה:

“אני זוכרת את הפעם הראשונה שאכלתי מנגו. הגיוני ששמעתי על מנגו בעבר, אולי טעמתי, אולי ראיתי, אולי אפילו לימדו אותי להגיד מנגו וצחקו כשחזרתי אחרי מה שלימדו אותי. הטעם המתוק של פרי גלעיני שנשפך בפה ומלכלך את הבגדים, האזהרה של אמא שזה יכול לעשות כתם שלא יורד ובסוף השיערות שנתקעות בפה. אני זוכרת שבקיץ כשהייתי קטנה נדהמתי לגלות שממנגו מכינים עמבה, עם תיבול אחר ומספיק זמן מסתבר שזה מקבל טעם אחר לחלוטין ממה שמצפים ממנגו. קיץ אחד אצל סבתא אכלתי כל כך הרבה מנגו שהבטן כאבה לי… הקאתי המון ונגעלתי רק מהריח של הפרי הזה תקופה מסוימת. קוביות או ככה לנעוץ שיניים, הנחתי למנגו.

אני זוכרת את המנגו הראשון שאכלתי באמת. אחרי שידעתי כבר מה זה מנגו, מה הטעם ומה המרקם. זה היה בטיול עם אמא לתאילנד הרחוקה 7 שנים לפני שהייתי שם במסע שלי עם עצמי. אז היינו רק אני ואמא ביום חם עם לחות של חדר מקלחת שלא התאוורר, כשראינו דוכן מלא בקרח עם צבעים בוהקים של כתום עז, צהוב חיוור וצהוב זרחני שנוטה לירוק. צבעים מרעננים של קיץ לוהט על שיפוד באמצע סחוניה דל מות. אמא קנתה והמוכר הגיש לה בשקית, הלכנו כמה צעדים כאילו מתביישות שאנחנו לא יודעות כמו כולם שככה אוכלים… הוצאנו מקל ולעסנו.

הטעם מוכר, המרקם קצת בוסרי עם תחושה של חדש, מנגו כזה עוד לא טעמתי בחיים. מתוק שלא נראה מתוק, רך אבל במידה מושלמת, פריך ובלי השיערות המעצבנות שנתקעות בשיניים. הסתכלתי על אמא שלי ואמרתי לה: “אני מרגישה שעד עכשיו עבדו עליי! זה מנגו! כל השאר היה חיקוי למנגו, זה המנגו הכי טעים שאכלתי בחיים שלי”.

ליידי-בויי עמדה על ידנו, בהינו בה לוקחת גם היא שיפוד מהפרי וטובלת ברוטב סמיך וירוק ששידר חריף, היא פנתה אלינו בחיוך, הציעה לנסות טעימה עם הרוטב שלה וצחקה בקול. לא רצינו, אז סרבנו וצחקנו גם אנחנו. כאילו הגיוני שמנגו יהפוך לחמוץ של עמבה, אבל חריף?! פה זה הגבול.

עבר כמעט חודש מאז שאני והאביר האפל דיברנו. ידעתי שעשיתי את הצעד הנכון, בהנחה שיש דבר כזה שנקרא צעד נכון. הרי צעד הוא צעד, פעולה שמזיזה חוליות וגורמת לתנועה, מה יכול להיות נכון או לא נכון בזה? אבל משהו בין השורות של אמא שלי ובשיחות עם חברים אמר שהחוליות לא זזות נכון, יש תנועה שבה גוף צריך להתנועע. אם עושים את הצעד הנכון זה מוביל להליכה ברורה ובטוחה. ידעתי שאני רוצה להתקדם, אני רוצה את הצעד הבא אבל לא מסוגלת לזוז. אולי אם אמשיך ללכת אגיע לאנשהו.

אז יצאתי למסיבות, הופעתי במסיבות רווקות מול כלה שבטוח עושה את הצעד הנכון. קודם מסיבת רווקות, אח”כ מקווה ואז כמובן החתונה. שמעתי מוזיקה, הלכתי בטייץ ונעלי ספורט הכי מהר שיכלתי. לצאת לרקוד לא היה לי חשק, גם למגע של גבר אחר לא, שום חיבוק לא היה תחליף וכל צליל של הודעה שפתחתי שלא הייתה ממנו שברה לי את הלב. כנראה שהוא התקדם הלאה, אולי כהרגלו התכנס אל תוך עצמו, מה שבטוח הוא לא איתי.

הרגשתי שהוציאו לי את הלב מהמקום.

בלילות, אחרי מסיבה או התעסקות כזו או אחרת, רק על זה חשבתי. לאן אני הולכת מכאן.. חציתי אוקיינוס בשביל הרגע הזה שירגיש לי נכון, אם אני עושה את הצעד הזה לא איתו זאת תהיה כל החוויה. שזה לא איתו.

“אני מרגישה שעד עכשיו עבדו עליי! זה מנגו! כל השאר היה חיקוי למנגו, זה המנגו הכי טעים שאכלתי בחיים שלי”

הגיעה השבת ועל הפרק מסיבת יומהולדת לספר שלי שאוהב הפקות גרנדיוזיות כמו התסרוקות שהוא עושה, ולאחר מכן מסיבת רווקות קרוב לבית. מתחשק לי בריכה ואני הכי נהנית מעצמי בבגד ים.

עוד בנושא:  "זה לא התפקיד שלך להרגיש. אנחנו לא משלמים לך משכורת כדי שתרגישי"

מסתכלת על ההישג הכי גדול שלי עד כה יצאתי לראשון לציון לכתובת של המסיבה. שמעתי את הרעש עוד מהמונית ואיך שנכנסתי זיהיתי חבר שתקלט, נישקתי את הספר, כוס של אלכוהול הוגשה לי והשילוב עם החום והמוזיקה עשו את שלהם. בשלב מסוים גבר שדברתי איתו כל המסיבה הבין בין השורות שהגוף שלי לא תמיד היה שלי והתחיל להחליף צבעים… המשכנו לדבר והוא עבר לשאלות הצפויות מראש: כמה עלה ואיך זה מרגיש.

נכנסנו לבריכה כשהספר התחיל להעביר ג’וינט בין כולם, זה הגיע אלי, לקחתי שאיפה… טעם מוכר מטיול שנתי בתיכון מילא לי את חלל הפה והריאות.

אחרי י”ב החלטתי שאני לא אגע בזה יותר ובכלל לפני 4 שנים הפסקתי לעשן גם סיגריות. אבל כרגע החלטתי להשתחרר ולא למנוע מעצמי יותר! נהניתי מהשמש, לא חשבתי על ההשלכות .’כולה שאיפה’, אמרתי לעצמי בראש, ‘אני חזקה הרבה יותר … עברתי הרבה יותר’.

הדי ג’יי שאל אותי מה קורה איתי ואיך עם הבחור. הוא הבין במבט שלי שהתחיל בינתיים לדלוף שאני זקוקה לחיבוק… הלכנו הצידה והתחלתי לבכות. הוא חיבק אותי וסיפר על פרידה שלו.. היו המון קווים מקבילים בסיפור והגענו יחד לאותה מסקנה: השכל יודע מה הוא עושה פה, כרגע הלב מתנהג בחוסר אחריות.

עודדנו אחד את השנייה וכשהמסיבה נגמרה, הדי ג’יי הקפיץ אותי הביתה ואני המשכתי למסיבה הבאה. התחלתי להתאפר וללבוש את המסכה שלי. צליל הודעה נשמע מהטלפון ואז עוד אחד שרודף אותו ועוד ועוד…. יש רק אחד ששולח ככה בלי הפסקה. שכנעתי את עצמי שאני טועה ופתחתי את הצג: זה הוא! התחלתי לרעוד ולחשוב איך ואם להגיב..

התמונות שהעליתי לפייסבוק מהמסיבה והחיוכים עשו את שלהם, האביר האפל ראה שטוב לי וחשב שבטח אני כבר לא זוכרת אותו מרוב חגיגות. עניתי קצת קר ומהסס עם שנינות צינית לא מוגזמת מדי, זרקתי איזה משהו על חיבוק בלילה כדי לא להשמע רעה וכמובן כדי לברר איך הוא בילה את הזמן האחרון. הוא סימס שהוא ישן לבד. ‘אין מי שתחבק אותו’, שכנעתי את עצמי בראש, הרגשתי הקלה מסוימת …. השעה לצאת למסיבת הרווקות הגיעה. רשמתי לו שאצור קשר אח”כ.

הגעתי לכתובת שנתנו לי ועשיתי את ההצגה שלי, כשהבנות סרבו להקפיץ וודקה ולגמו באיטיות שמפניה זולה ידעתי שזה הולך להיות קצר וקולע…. חזרתי למונית ומיד הביתה.

הורדתי ממני את האיפור והבגדים במהירות שבה סופר מן הופך מקלארק קנט לגיבור עם הגלימה בתא טלפון באמצע רחוב סואן, כשתוך כדי אני שולחת לו הודעה שאני בבית. (נשים יכולות כמה דברים בו זמנית!). התכוננתי לצאת לכיוון שלו למרות שהוא סימס על יום קשה של מחשבות שעבר עליו ועל כך שהוא עוד רגע במיטה.

הוא כתב לי שלברוח זה חסר אחריות, צריך להישאר ולהתמודד עם רגש. הייתי צריכה להחזיק עצמי חזק לא לצחוק ולתקוף בציניות תוך כדי שאני יוצאת מהדלת.

הלכתי במהירות מבלי לחשוב על מה שהולך להיות, נכנסתי למעלית, הגעתי לקומה שלו ומשם למסדרון המוביל אל הדירה החדשה שלו. עמדתי מאחורי הדלת הלבנה, בהיתי בספרות המוזהבות שעליה וסמסתי:

– “מה אתה חושב שאני צריכה לעשות עכשיו?”

– “אני חושב שאת צריכה להקשיב ללב שלך ולא לשכל”

עוד בנושא:  "הייתי אדם שלם בזכות עצמי, אבל בקנקן הלא נכון"

צלצלתי בדלת.

– “זאת את מזמזמת שם?!”

צלצלתי שוב.

– “נו… זאת את שם??”

– “אמרת לי להקשיב ללב, לא? … תפתח!”

הוא פתח לי במגבת כשהדירה קפואה ממזגן של כמה שעות טובות. נכנסתי בלי לדבר ונשכבתי על הספה מנסה להבין למה אני שם ומה בדיוק אני מצפה שיקרה עכשיו.

הוא התחיל ללכת ולחזור עם כוסות, למלא במים ולחתוך לימונים כאילו הוא ברמן במנהטן תוך כדי שהוא מקשקש על היום שלו ומתחיל למזוג את המים מעל לקרח. כל כך התחשק לי שזה יהיה וודקה אבל אלה היו רק מים מהמקרר ש”משחקים אותה” משקה יוקרתי בתוך קרח עם לימון חתוך. שתיתי קצת, והסתכלתי עליו.

הוא אחז בשתי הכוסות תוך שהוא פונה אל עבר הספה וביקש שנשב לדבר. לקחתי את הכוסות מהידיים שלו במהירות ודחפתי אותו לחדר השינה שהיה מאחוריו. תוך כדי שאני הודפת מחשבות שאולי כבר הייתה שם מישהי לפני.

– “מה את עושה?!”

– “לא רוצה לדבר או לחשוב. אם השכל שלי יתחיל לפעול אני לא אשאר פה. אני פועלת עם הלב”.

הוא נשכב מעלי, התחלנו להתנשק תוך כדי שהוא מפשיט אותי במהירות שיא, מתחיל לנשוך לי את הפטמות כמו ילד רעב שמקווה שאי פעם יצא משם חלב. הוא משך את התחתונים שלי למטה, העיף את המגבת שהייתה עליו, היה ברור מאד שהוא אכן רעב.
ניסיתי להיזכר במתכון …ואז נזכרתי שבמנגו מתאילנד יש פחות מיץ.

הוא קם להביא ג’ל והתחיל שוב וחזק להכנס אל נשמתי. החזקתי את הפנים שלו בשתי הידיים ובקשתי ממנו להאט… זאת הפעם הראשונה שלי. היה נראה שהוא לא בטוח שהוא אכן הראשון וניסה לבדוק אותי.

לא כאב לי, לא דימם. לא הרגשתי שום חלק בגופי, שום תחושה פיזית. כל תחושה שהייתה לי בגוף התרכזה רק בלב. עטפתי את עצמי במגבת ספוגה בריח שלו ונעמדתי בפתח חדר השינה החשוך

“אני אוהב אותך” הוא לחש ברעד ונכנס בלחץ הדרגתי, בדק לשלומי והגביר החל את הקצב. הרגשתי אותו נכנס לתוכי, הושטתי יד למטה להרגיש. כאילו הייתי צריכה לצבוט את עצמי כדי לראות שאני לא בחלום. הרמתי רגליים והחלפנו מרשמים, הוא עם המתכון שלו ואני עם המנגו החדש שלי עד שלא יכלתי יותר… ‘זה מספיק לפעם הראשונה’ חשבתי לעצמי. הוא היה קצת מעלי, מסתכל עלי ואני עליו.

הזמנתי אותו לגמור, אבל הוא לא רצה. התבוננתי שוב במבט הזה שלו, יפה כמו מלאך ובטוח בעצמו, יודע שהוא הראשון. זזתי ממנו באיטיות וברחתי לחדר המקלחת כדי לוודא שהכל בסדר איתי.. לא כאב לי, לא דימם. לא הרגשתי שום חלק בגופי, שום תחושה פיזית. כל תחושה שהייתה לי בגוף התרכזה רק בלב. עטפתי את עצמי במגבת ספוגה בריח שלו ונעמדתי בפתח חדר השינה החשוך.

– “את בסדר? איך את מרגישה?”

– “אני רואה לא רואה כלום, אני חושבת שאני מתעלפת”

הרגשתי איך הדם עוזב ואיך הרגליים נשמטות והגוף קורס אל תוך עצמו. הוא קם אלי אחז בי חזק שלא אפול ונשכבתי כך לאט לצידו, קיבלתי את ההצעה לישון על ידו.

– “אני אוהבת אותך”, לחשתי ונשקתי את שפתיו ברוך. עצמתי את עייני ונרדמתי בשניה. שלווה ושלמה ברגע הזה שלי איתו, שלו איתי שיהיה שלנו לנצח.

זאת הפעם הראשנה שלי, כל מה שהיה עד עכשיו היה חיקוי לדבר האמיתי.

הבוקר הגיע והשכל חזר לעבוד… נפרדתי ממנו ויצאתי אל הרחוב, העולם המשיך בשלו ושלי עצר לרגע כשהזמן קפא. היום לא יתחיל אצלי בינתיים, עכשיו הזמן הוא שלי. חזרתי אל הלופט שלי, רגע לפני שכדור הארץ יחזור להסתובב, נהנית עוד כמה שעות במיטה שלי עם שקט בראש ועם לב שלם”.

כך כתבתי לעצמי, אז בסך הכל לפני שנה.

עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן