אייל לוריא-פרדס“התשובה הירושלמית היא מחאתית אך לא מתנגחת ולא נותנת במה לרבנים המסיתים, היא מציגה אלטרנטיבה חברתית ודתית רחבה נגד הלהט”בופוביה שלא רק יוצאת נגד האמירות אלא מציגה את החלופה הנדרשת”
בשנים האחרונות בכלל ובחודשים האחרונים בפרט אנחנו רואים ורואות פעם אחר פעם רבנים מסיתים כנגד הקהילה הגאה. פעם אחת קוראים להדבירנו ופעם אחרת קוראים לעצור את החולי המתפשט.
האמירות האלו כואבות ופוגעות מסיבות כל כך רבות – את חלקנו הדבר מחזיר שנים לאחור לתקופה בה התנכלו בנו על נטיותנו המיניות או זהותנו המגדרית במהלך התיכון או הצבא, את חלקנו זה מחזיר למבט הראשון של ההורים כשהם מגלים שהילדה שלהם להט”בית ואת חלקנו זה פוגש באופן מידי, כמו את הנער בארון שנמצא בישיבת הגוש או במכינת עלי ומנסה להבין מה עליו לעשות רק כדי להיות מאושר.
התגובות בתוך הקהילה לאמירות הללו נחלקות לשנים – חלק מהא.נשים מרגישים שאין להגיב ולצעוק כנגדם כל פעם שהם קוראים אמירות כאלו, כדי לא לאפשר להם להשיג תמיכה ופרסום על חשבון הקהילה. חלק אחר מבקש להפגין, להחרים ולמחות כדי לתת את התחושה החשובה כי השיח לא נשלט רק על ידי המסיתים. לדעתי, אפשר להסתכל על התשובה הירושלמית ללהט”בפוביה כנקודת בסיס עליה אפשר לבנות את התשובה הקהילתית של כולנו.
בירושלים, כמו ברוב המקומות במדינה שלנו, המאבק שאנחנו מנהלים הוא בראש ובראשונה על הלגיטימציה הבסיסית שלנו כקהילה לחיות את חיינו כפי שאנחנו רוצות ורוצים. זה דבר הרבה יותר בסיסי מהמאבקים החשובים על שוויון הזכויות שלנו בהורות ונישואים: זה המאבק על כך שהרחובות יהיו בטוחים לטרנסים.ות ושזוגות להט”בים לא יצטרכו לחשוב פעמיים לפני שהם מחזיקים ידיים; זה המאבק למען הקבלה שלנו כמי שאנחנו; זה המאבק על “ואהבת לרעך כמוך”.
המסר הזה, לשמחתנו הרבה, זוכה ליותר ויותר תמיכה בציבור הישראלי מדי שנה. השינוי המבורך הזה מתרחש גם בציבור הדתי-לאומי על גווניו השונים: יותר ויותר להט”בים ולהט”ביות מרגישות קבלה מצד משפחתם ולהט”בים רבים מוצאים את זהותם הדתית והלהט”בית לא כמתנגשות אלא כשלובות זו בזו.
זה המאבק על כך שהרחובות יהיו בטוחים לטרנסים.ות ושזוגות להט”בים לא יצטרכו לחשוב פעמיים לפני שהם מחזיקים ידיים; זה המאבק למען הקבלה שלנו כמי שאנחנו
המסר הבסיסי הזה מביא בשנתיים האחרונות, מאז הרצח המתועב של שירה בנקי ז”ל, כ-25,000 איש, אישה וכל מה שביניהם לצעוד במצעד הגאווה והסובלנות בירושלים. רבבות הא.נשים הללו אינם רק מהקהילה הגאה ואינם רק חילונים. אם יצא למי מכןם ללכת במצעד ודאי זוכר את המראה של חובשי כיפות עם שלטי ואהבת לרעך כמוך ומעגלי הורה משותפים ברחוב קינג ג’ורג’.
כך נראית התשובה הירושלמית – מסר של תקווה משותפת שמאמינה בערך האהבה. תקווה משותפת של יהודים וערבים, נשים וגברים, דתיים וחילונים ולהט”בים וסטרייטים – שמבקשים ליצור מרחב ציבורי אחר שבו כולנו נוכל לחיות. לחיות בלי שקוראים לנו מחלה, בלי שמבקשים להדבירנו ובלי הפחד מללכת ברחוב. תשובה שכזו היא גם מחאתית אך גם לא מתנגחת ונותנת במה לרבנים המסיתים: היא מציגה אלטרנטיבה חברתית ודתית רחבה נגד הלהט”בופוביה שלא רק יוצאת נגד האמירות אלא מציגה את החלופה הנדרשת.
חזית אנטי-להט”בפובית מאוחדת כזו לאורך כל ימות השנה, שאינה נותנת למאבקנו להפוך לקרב דתי בין חילונים לדתיים, ונשענת על רוח של תקווה משותפת אמתית, אולי תהיה המתכון להביא לכך שמים רבים באמת לא יוכלו לכבות את האהבה.
הכותב אייל לוריא-פרדס, בן 22, מתמודד ברשימת מרצ למועצת העיר ירושלים, סטודנט באוניברסיטה העברית, פעיל באחווה הגאה, הבית הפתוח ואיגי
