צילומים: אלי בוחבוט
החורף הגיע והדובים בטבע מתכוננים לשנת חורף ארוכה, אבל הדובים של ישראל רק מתחילים לעבוד. אחרי שבחודש אוקטובר נבחרו עוז כהן-להב ומישה כץ לתואר מר דוב ישראל וסגנו לשנת 2021, השניים כבר עובדים במרץ על גיבוש תכניות לשנת הכהונה שלהם.
למי שפספס את התחרות, זו ההזדמנות להכיר את מר דוב ישראל לשנת 2021, עוז כהן להב, המתגורר בחריש עם בעלו (כבר 7 שנים יחד) ושני כלבים. עוז, בוגר אנימציה קלאסית במנשר ת”א, השתמש בכישורי הציור שלו על מנת להרשים את הקהל בתחרות. מלבד ציור, עוז הוא חובב מדע בדיוני, פנטזיה, גיימינג, אנימה ומנגה, ועושה מדי פעם קוספלייר. הוא גם מעריץ אירוויזיון להוט, חיידק בו הוא נדבק מבעלו.
סגנו הנבחר של עוז הוא מישה כץ שמתגורר בראש העין עם בן זוגו מזה שנתיים. מישה הוא סמנכ”ל בחברת הייטק, מומחה בינלאומי בתחום האוטומציה ורובוטיקה. התחביב הכי גדול שלו זה טיולים בחו”ל ועד הוא כבר ביקר ב-56 מדינות. התחביב השני של מישה הוא בידור והומור, והוא מופיע מעל 20 שנה במדינות שונות עם הרכב סטנדאפ ברוסית שבו הוא מדבר בגלוי על נטייתו המינית גם בהופעות במדיניות כמו רוסיה ואוקראינה, הרכב שפרץ לתודעה בתכנית של הבדרן ולדימיר זילנסקי המשמש היום כנשיא אוקראינה.
השניים נבחרו למר דוב וסגנו במסגרת תחרות מר דוב הישראלי, שהתקיימה במשך סוף שבוע שלם בחודש אוקטובר שכלל שלושה ימים של מסיבות ואירועים, ששיאם בתחרות שנערכה בברתא.
“בעבר הייתי הולך למסיבות האלה בכיף”, סיפר עוז ל-WDG אחרי התחרות, “הפעם בנוסף לכיף הייתה גם תחושת אחריות, לעמוד בזמנים, להתארגן, להיות בשליטה. זו לא הייתה רק מסיבה אלא להיות בפוקוס כי אתה בתחרות”.
“בתור אדם שנמצא על הבמות מעל 20 שנה אני רואה בכל אירוע כזה סוג של עבודה”, הוסיף מישה, “אבל אני כל כך נהנה ממנה שזה לא נחשב עבודה. אני לא בן אדם של מסיבות, ומהחלק הזה אני קצת פחות נהנה, אבל בגלל שראיתי במסיבות האלו עבודה אז נהניתי מזה הרבה יותר. נהניתי לרקוד על הבמה בביף, מאד נהניתי מההופעה שלי בתחרות, כי זה מה שאני עושה בזמני הפנוי”.
עוז כהן-להב | צילום: אלי בוחבוט
ואיך היה להתעורר ביום ראשון בבוקר?
“קמתי שבור בכל רמ”ח אבריי”, מודה ומתוודה מישה, “הרגשתי כאילו אני אחרי מרתון אבל זו הייתה חוויה. זו פעם שניה בחיים שלי שאני מוצף ככה בהודעות מכל סוג, מהצעות סקס ועד פרגונים. אנשים לא הכירו אותי בקהילה אז התעוררתי לבוקר שבו קהילה מכירה ואוהבת אותי וזה ממש כיף ושונה. ביום חמישי נכנסתי לתחרות אלמוני וביום ראשון קמתי שכולם יודעים מי אני ורוצים להגיד לי משהו”.
עוז מצידו לא כל כך ישן אחרי סוף השבוע העמוס של התחרות.
“אני ובעלי גרים בחריש אז בילינו את הסופ”ש במלון בת”א, וביום ראשון בבוקר הייתי צריך לקום כדי לעשות צ’ק אאוט. הייתי קצת עם עצמי וניסיתי להבין ‘מה קרה פה עכשיו’. היו המון הודעות ותמונות ואני לא כל כך רגיל לתשומת הלב הזו. הוסיפו אותנו לקבוצות בינלאומית של מנצחים וקיבלנו פרגונים מכל העולם. לקח לי שבוע לעכל את מה שעבר עלי בסופ”ש הזה”.
קיבלנו על עצמנו לא רק תואר אלא אחריות על הקהילה
עוז ומישה התעוררו בבוקר שאחרי התחרות עם הנגאובר ותואר חדש, אבל גם עם תפקיד ואחריות שמגיעה איתו.
“קיבלנו על עצמנו לא רק את התואר אלא איזו שהיא אחריות על הקהילה”, מסביר עוז, “קודם כל מבחינה רשמית – אני אמור לנסוע ולייצג את ישראל בתחרות מר דוב אירופה בליאון צרפת, כל זאת בתקווה שהתחרות לא תתבטל בגלל הקורונה. חוץ מזה אני מאמין שהתואר הזה מגיע עם סוג של זכות להוביל את הקהילה למקומות חדשים”.
איך אתם מתכננים לנצל את התואר לקידום הקהילה?
“גם מרי דוב שלפני וגם הסגנים שלהם התחילו לעשות פעילויות לקהילה”, מסביר עוז, “הם פעלו בקבוצות פייסבוק, יזמו מפגשים חברתיים, הובילו את מצעדי הגאווה ומר דוב היוצא אור פרידמן הקים את לוח השנה bears of israel. אנחנו צריכים להמשיך עם הפעילות שלהם וגם להכניס דברים משל עצמנו. גם אני וגם מישה אנשים שונים וזה המקום שלנו להביא מעצמנו עבור הקהילה. כל אחד ימצא את הנישה שלו ואנחנו נביא את הדעות שלנו ונשלב אותן בתוך הקהילה הזו”.
“אני חושב שהאחריות המוטלת עלינו היא להכניס ייצוג במקומות בהם עד היום לא יוצגנו”, מוסיף מישה, “אני חלק מקהילת הלהטבפ”ק וקהילת הדובים וקהילת ה-40 פלוס, ואני חושב שיש לי אחריות לייצג גם את האנשים בגילאים מאוחרים יותר שמרגישים מנודים מהקהילה שלנו. אהבתי שבמסיבה של סופ”ש הדובים הייתה נוכחות גבוהה יחסית של בוגרים, כי היו שני מתמודדים מעל גיל 40 ואני חושב שזו צריכה להיות התמונה בכל אירוע או מסיבה של הקהילה. אני חושב שזה שהעולם היום מתבסס על צעירים זו גישה מקובלת יותר אבל היא לא נכונה. אני אקח על עצמי משימה לשלב חזרה בקהילה את בני הארבעים, החמישים והשישים פלוס כי אין לנו באמת קהילה אחרת. אני רואה את עצמי מייצג של האנשים שעברו את גיל הארבעים, ואם אני הרגשתי בגיל שלי מנודה קלות אני לא יכול לחשוב מה מרגישים בני החמישים והשישים”.
איך אפשר לגרום לחיבור הזה לקרות?
“התכנית שלי היא לקיים מפגשים של זקני הקהילה עם צעירי הקהילה. לתת להם לחוות אחד את השני. שיחות שבהן ותיקי הקהילה יספרו על איך הם חווים הומופוביה, קהילתיות, והחבר’ה הצעירים יבינו כמה הם ברי מזל ולמי הם צריכים להגיד תודה, והמבוגרים יקבלו קצת נחת וקצת הרגשת שייכות. אני חושב שזה יעשה טוב לשני הצדדים. ובהמשך גם פעילויות – משחקי מחשב ומשחקי דומינו, לחוות את הפעילויות אחד של השני”.
מישה כץ | צילום: אלי בוחבוט
קהילת הדובים מצטיירת כקהילה מאד חמה, מקבלת ונטולת שיפוטיות. האם יש בה מקום גם למי שאינו דוב?
“קהילת הדובים הוקמה כהגדרה שבאה נגד ההומו המסוקס השרירי החלק, ויצאה נגד אותו מודל יופי”, מסביר עוז, “אבל אני חושב שהקהילה שלנו התפתחה מעבר להגדרות, והיא כן קהילה שיכולה להכיל ולחבק את כולם. אני מדגיש את המילה ‘יכולה’ כי כנראה שיש כאלה שעדיין נתפסים בהגדרות שלהם, וזה שהשינוי שאנחנו נוכל להשריש בקהילה. כי זו קהילה שבאה להגיד שלכולם יש מקום. רזה או שמן, שעיר או חלק, אם אתה רואה את עצמך שייך לקהילה אז אתה חלק מאיתנו ונחבק אותך בחזרה”.
“אני תמיד אמרתי שהרגשתי מנודה מכל קהילה אפשרית במדינה”, מוסיף מישה, “הייתי הילד הרוסי החנון שלא משתלב במסיבות, רזה מדי ואז מלא מדי ואז שעיר מדי. גם בקהילת הדובים תמיד הרגשתי אאוטסיידר. אפילו במסיבת ברתא שאמורה להיות הכי מכילה, באתי עם בן הזוג שלי שהוא צ’ייסר ומישהו אמר לי: “איך אתה לא מתבייש לייצג את קהילת הדובים כשבן הזוג שלך הוא עם קוביות. אתה לא שייך לפה”.
אני בא לשנות את ההגדרות האינסופיות של מה נכון ומה לא נכון. אנחנו כקהילה מנודים מכל מקום אפשרי, ובכל זאת ממשיכים לנדות אנשים בתוכנו, תוך כדי שאנחנו דורשים שיקבלו אותנו כמו שאנחנו, וזו קצת סתירה. אתם טוענים שלא מקבלים אתכם? למה אתם ממשיכים לנדות אחרים? אני רוצה להביא איתי את ההרגשה שכולם יכולים להיות שייכים לאנשהו. זו ביקורת על אנשים בודדים שמחריגים אנשים אחרים, לא ביקורת נגד הקהילה כולה. אלו התחושות האישיות שלי אבל יש הרבה אנשים שנשארים בבית כי הם חווים את אותם דברים. מאז התחרות אני פוגש אנשים מדהימים וזו הרגשה של משפחה אחת גדולה. היופי היה שכולם התערבבו עם כולם בלי קשר למוצא, גיל או מין”.
יש מאפיין שמורגש בקהילת הדובים בישראל שהוא ייחודי לה?
“לדעתי היתרון הגדול של קהילת הדובים בישראל זה החיבור בין באנשים”, מסביר עוז, “אנחנו קהילה קטנה וכולם מכירים את כולם. אתה מגיע לאירועים וכולם מכירים את כולם ואם יש מישהו שלא מכיר אז מחבקים אותו ומנסים לחבר אותו לקהילה. מעין קיבוץ גליות שבא לידי ביטוי גם בקהילת הדובים”.
“היופי בקהילה בישראל הוא שכשאנחנו כן מאוגדים אז הגיוון האנושי הרבה יותר גדול מאשר במדינות אחרות”, מוסיף מישה, “אם אתה רואה גיי חילוני ודוב ערבי יושבים בהרצאה על היסטוריה דובית בישראל שמעביר אותה דוב חובש כיפה זה מהמם. הקהילה בארץ מאופיינת בנישתיות אבל יש לה את היופי שלה שזה הגיוון וטווח האנשים הגדול”.
