צילום בן יצחקי | איפור: Dee Sucx
כאתגר אמנותי אחרי עבודה משותפת על שמונה גיליונות, החליטו החודש עורכי המגזין להוציא כל אחד בנפרד מיני גיליון – גיליון קלוז-אפ שמתמקד ביוצר/ת ספציפי/ת.
גיליון זה נערך ועוצב ע”י דנה ברכה בו היא בוחנת את עבודותיו של יישות הדראג Dee Sucx.
מי אתה דני אחירון?
אני בן 31, נשוי לדנה ברכה ויוצר מזה 15 שנים +-. אני מתעד עבודות בצבע, איפור, רדי מייד ומה שמשרת את המטרה ולעתים מופיע בדראג ויוצא מהבית כאלטר אגו שלי – Dee Sucx. זה התחיל כתחביב בסתר, משהו שרק כמה ידידות אינטרנט וחברים קרובים מאוד ידעו עליו ואחרים ניחשו מתחפושות מושקעות בפורים- ובשנים האחרונות, הפך לצד נוסף שלי וחלק עיקרי בחיים שלי שאני עומד מאחוריו בלב שלם.
איך אתה מגדיר את מה שאתה עושה?
אפשר להסתכל על זה בכל מיני צורות. במישור האומנותי אפשר להסתכל עלי כיישות דראג (בוחר במילה יישות בכוונה כי אני לא מרגיש שאני משויך למין ספציפי). וכאחד שמצלם דיוקנאות עצמיים או אומנות פלסטית. אבל עבורי זה בעיקר ביטוי עצמי עם תוצר אומנותי. בפועל אני מפרסם את העבודות שלי בדף ובפרופיל שלי בפייסבוק. היצירה שלי מגלמת בתוכה עוד דברים- חלקם מודעים יותר ופחות – נראות מינית, צעקה ויזואלית, פלירטוט מודע ומהנה עם הצד הנשי שלי, בחינת גבולות עצמאיים וחברתיים ושינוי מבורך מהחזות ה”גברית” שלי. אבל בשורה התחתונה העשייה הזאת נשארה עבורי בריחה מבורכת מהשגרה. דרך להיות מישהו אחר, ולהראות איך שאני רוצה ולא איך שהמציאות מכתיבה לי להראות.
למה דווקא איפור?
אני לא בחרתי באיפור, האיפור בחר בי(סוג של). מאז שהייתי קטן איפור ריגש אותי מינית ונראה לי כ- ‘כיף אסור’ בתור ילד. מאז ומעולם בער בי המקום של יצירה ודמיון וכיום אני ממשיך עם זה- כי הפרצוף שלי הפך לקנבס ולאמצעי ביטוי. זה משתלב לי עם שאר האהבות שלי שהן מוזיקה, DIY , תרבות דראג, משחקי מחשב, קומיקס ואופנה אלטרנטיבית. ההשראה שלי ליצור באה מהאהבות שלי, מרעיונות שעולים לי, דברים שרואה ביום יום וממצבי רוח.
איפור וצילום: Dee Sucx
מה החוויה המגדרית שלך ביומיום כדני לעומת כשאתה Dee Sucx ?
העובדה שאני מתאפר, לובש לעתים בגדי נשים ותכשיטים יכולה לבלבל. כילד התכחשתי לאהבה שלי לאיפור- כי חונכתי להיות “גבר”. אבל מתישהו התחלתי להתאפר בפורימים והבנתי שזה מרגש אותי. מסביבות גיל 16 הרגשתי שאני רוצה לעשות עם זה משהו והתחלתי ליצור ולתעד. בהתחלה עשיתי את זה עם מה שמצאתי בבית – שאריות איפור של אמא, מסכות בוץ, רצועות גבס, משחת שיניים, קרם הגנה וצבעי אקריליק. הרבה שנים חשתי אשמה על זה שאני לא גבר כמו שהמשפחה והחברים שלי מצפים ממני להיות. תהיתי אם אני הומו או טרנסית? אבל עם הזמן למדתי לחיות בשלום עם עצמי ולמדתי לקבל את הצד הזה בי. היום מבחינתי זאת האומנות שלי וסיבה לגאווה. מגדרית אני לא מחפש להגדיר את עצמי ומתחבר מתי שבא לי לשני הצדדים ומשתדל שיחיו בהרמוניה. כחלק מזה אני שופט פחות אחרים ומקבל באהבה כל מי שנאמן לעצמו וחי את הבחירות שלו.
מה התגובות שאתה מקבל?
הן נעות מ”וואו” ל-“זה לא פורים היום” ועד ל “יא קוקסינל”, אבל אם להיות כן, רוב התגובות חיוביות עד מאוד. הסביבה שלי החל מדנה אהובתי ועד לחברים- תומכת מאוד. גם ההורים שלי, והאחים שלי. ואפילו בעבודה ראו כתבה שעשו עליי ועל דנה ופירגנו מאוד. אני בעיקר מרגיש שאני “אטרקציה” ומשהו שאנשים לא יודעים לעכל כי זה לא משהו שהם מכירים. נועצים בי עיניים וחוששים בעיקר. לא מזמן אחרי מצעד הגאווה בירושלים, כשאני ודנה הסתובבנו, שמנו לב לתופעה מצחיקה: זוגות שעברו מולנו- התנהגו אליי כל אחד קצת אחרת. הנשים בהו בעניין, והגברים? ממש התביישו להסתכל זה היה מעניין (צוחק).
התגובות גם משתנות בין בנים לבין בנות. חברים גברים לא ממש מדברים איתי על הדברים האלו. כי זה לא ממש משהו שגברים יודעים איך לאכול או להתמודד איתו לרוב. הם כן פירגנו לי ובאו להופעות שלי כמה פעמים, אבל אני לא בטוח שהם מבינים. בנות יותר מפרגנות ומבינות, מן הסתם כי העולם הזה יותר קרוב אליהן. מגדרית, אני מרגיש חופשי יותר כ Dee Sucx ובאותה נשימה גם לחוץ, כי כל המבטים לרוב מופנים אלי. לאחרונה עשיתי צעד אמיץ ועל מנת להתבטא טוב יותר גילחתי את הגבות, כדי שאוכל לצייר לחלוטין את הפרצוף שלי. זה ללא ספק העביר חלק מהמטען של Dee Sucx הישר לחיי היומיום שלי. למעשה הסרתי מעליי סממן גברי מאוד בולט, שהיה חלק מהפנים שלי ואני די שמח על זה. אני מרגיש שאני פחות מחויב לגבריות שבי ושאני יכול להתבטא טוב יותר.
מהם החלומות והשאיפות שלך?
תמיד חלמתי שיראיינו אותי אז תודה לכם 3> וגם הגיליון הזה הוא חלום שמתגשם. יש לי לא מעט חלומות ושאיפות. פעם הייתי מבטל אותם, והיום אני מרשה לעצמי לתת להם לפרוח ולהדהד אצלי בראש. חשבתי על תערוכה של העבודות שלי, ואפילו שזה נראה לי סוריאליסטי לגמרי אני חושב על זה יותר ויותר ברצינות. אז אני מקווה שזה יקרה בתצורה כל שהיא. בגדול אני חולם יום אחד להתפרנס ואולי להתפרסם בזכות מה שאני עושה. אני מקווה להמשיך ולקבל השראה וליצור עוד הרבה שנים ובעיקר שואף לזקק עוד יותר את הרעיונות שלי והעבודות שלי ולעורר באנשים משהו. מעבר לזה, אני מקווה שיום אחד הפטריארכיה והנורמות החברתיות יתערערו עוד יותר. שנשים וגברים לא יפחדו לעשות דברים “שהם לא אמורים”. ואפילו שלא יהיה צורך ב Dee Sucx או בתירוצים לרוצים אנשים לקום ולצבוע ולקשט את עצמם ולהראות איך שהם קיבינימט רוצים ולצאת לרחוב כשהם בטוחים בעצמם. אבל זה כבר ממש אוטופי.
צילום דנה ברכה | איפור: Dee Sucx
מאחורי המגזין עומדים דייב יעקב ודנה ברכה. דייב הוא אמן רב תחומי. הציג במעל לעשרים תערוכות קבוצתיות ותערוכת יחיד אחת. יזם פרויקטים חברתיים לאוכלוסיות מוחלשות, הוציא ספר אמן למרכז חקר אמנות השואה של יד ושם וייצג את ישראל בשנת 2016 ביריד ספרי הילדים העולמי בבולוניה. דנה ברכה היא אמנית רב תחומית ומאפרת. יזמה פרויקט ציבורי המפגיש בין אמנות ויצירה. בימי צילום מרוכזים יצרה מרחבים מאפשרים לא.נשים לבחון את עצמם דרך איפור ולעבור תהליכי השלמה והתבוננות.
