הרומן שלי עם לורה ג'יין גרייס

"לוחמת צדק שדואגת לשבור מוסכמות ולחגוג מורכבויות וזהויות של א.נשים מכל הקשת הטרנס*ית". ליאור סרוסי על הקשר בין פאנק רוק ליום הנראות הטרנסג'נדרית
 CC BY-SA 3.0 | Against Me! Rock am Ring |Jan Brauer

הכל התחיל ביום קיץ סתווי בניו יורק. ישבתי באיזה בית קפה שהיה בו ווייפיי ורבצתי לי למשך כמה שעות מול המחשב. אני לא יודעת איך, אבל הגעתי לפרק הראשון של סדרת האינטרנט שנקראת "True Trans" – נראה לי שכך מתחילים כל הרומנים הכי טובים, ממש במקרה.

לא עברה חצי דקה ועצרתי את הסרטון. הייתי חייבת למצוא את השיר שהתנגן ברקע. אחרי שמצאתי את השיר הבנתי שיש אלבום שלם. אני יכולה לדבר שעות על כמה שהאלבום הזה הוא מורכב ויפהפה, על כמה שזה נדיר למצוא חתיכת אמת מוצקה שכזו בים הרוק'נרול המיינסטרימי הלעוס. אבל לא לשם כך התכנסנו כאן היום.

בחזרה ללורה. אם אגיד שחיכיתי לה כל חיי זו אמנם תהיה השתפכות דביקה אבל לא הגזמה. כל חיי חיפשתי רוקרית שתעשה בי שפטים כמו שפרדי, פרושיאנטה וקוביין עושים. מישהי שתעשה רוק'נרול כמו שהוא נועד להיות- בועט ומחתרתי ולא מתחנף.

במשך החודשיים שלאחר מכן לא יכולתי להאזין לשום דבר אחר. "ככה מרגישה אהבת אמת", חשבתי לעצמי. רציתי להכיר את האישה שמאחורי הגאונות הזו אז התחלתי לצפות בסדרה. לורה מספרת שם בעיקר על עצמה. בצורה חשופה ואמיתית. מספרת על איך זה להיות אישה טרנסג'נדרית בעולם הפאנק רוק ועל התהליכים שהיא עברה ועוברת בחייה.

עוד בנושא:  כל שר וכל ח"כ שאי פעם הצהירו על תמיכה בקהילה הגאה, צריכים להגיע לצעוד מחר בנתניה

מה שהכי אהבתי בה זו ה"חוצפה" לומר את כל מה שא.נשים מלחשים מאחורי הגב, בקול רם. את האומץ לספר את החוויות הקשות ואת המחשבות מלאות השנאה עצמית שעברו לכולנו בראש, רק שאנחנו בוחרות להתעלם מקיומן. וחוץ מזה היא פשוט כובשת.

אז איך כל הרומנטיקה הזו קשורה ליום הנראות הטרנס*י?

בשונה מיום הזיכרון, יום הנראות מממש את הצורך של הקהילה הטרנס*ית להציג את הצדדים החיוביים שבזהותםן, לחגוג את החיים ולהגביר את הנראות של הקהילה.

בתור אישה אני רואה בלורה ג'יין גרייס מקור השראה, מודל לחיקוי של אישה חזקה שמפלסת דרך לעצמה ולעוד הרבה אחרות. היא לוחמת צדק שדואגת לשבור מוסכמות ולחגוג מורכבויות וזהויות של א.נשים מכל הקשת הטרנס*ית. אני מודה לה על האלבום הנהדר של הלהקה שלה והסדרה שיצרה יחד עםStudios  Aol שנתנו לי הזדמנות לשים את עצמי בנעליים שאינן שלי. שגרמו לי להבין ולו במעט איך לגשת בקלות יותר לנער.ה טרנס*.ית כי אני מבינה קצת יותר מה עובר לה בראש, מה הפחדים שלו ואיך לגרום להםן לראות את היופי שבמורכבות שלהםן ולהעצים אותןם.

עוד בנושא:  "זאת האחריות של הדור שלנו לספר את מה שקשה לנו לשתף, את מה שקשה לשמוע"

באופן אישי אני מאמינה גדולה של איחוד מאבקים בייחוד בתוך הקהילה הלהטבפאקית. כי אם אנחנו בתור קהילה רוצות ליצור שוויון הוא צריך לבוא קודם כל מתוך הקהילה. צריך להיות ייצוג שווה של כל האותיות, בין אם זה לתקן א.נשי תקשורת שקוראים לנו הקהילה ההומו לסבית ובין אם זה להסביר לסביבה שלנו גם על מי שהיא לא אני.

אני ממליצה לכן לצפות בסדרה (ומי שבעניין של פאנק רוק משובח אז גם להאזין לאלבום) ולמצוא את המכנה המשותף שיגרום לכם להרגיש. להרגיש משהו שלא בהכרח קשור באופן ישיר לחוויות שלכן אבל יקרב בין כולנו ויניע אותנו לחגוג יחד, להיאבק יחד ולעיתים גם לבכות יחד.

בינתיים אני אמשיך לנהל את הרומן החד צדדי שלי עם לורה, ואתםן, מי שלא תהיו, Rock on.

עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

עכשיו בוודג'

אסור לפספס!

עקבו אחרינו

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן