הצורך בהסתרה התחלף בצורך לומר את האמת. לצעוק אותה

אמן הספוקן וורד והשחקן, יוסי צברי בראיון למגזין GendrTuck עבור הגיליון בנושא "גבריות" | "אמנות חייבת להיות אמיצה ונטולת עכבות, לשחוט פרות קדושות, לעורר מחשבה ובעיקר לייצר דיאלוג"
יוסיצברי1
צילום וקונספט: Michael Liani

גיליון החודש של המגזין ג’נדרטאק מוקדש לנושא הגבריות, ומציג יצירות שדנות באספקטים של המילה "גבריות" על כלל פרשנויותיה.

בשער הגיליון תוכלו למצוא את יוסי צברי, אמן ספוקן וורד ושחקן, המתראיין עבור הגיליון על גבריות כמנגנון הסתרה ועל אמנות כמחאה.


מי אתה יוסי צברי?
בן הזקונים של שולה ודוד צברי שעלו מתימן בגיל 10 ונחתו בשכונת שעריה בפתח תקווה. מאז ומתמיד הייתי ילד של במה עם חלום עיקרי אחד: להיות בלהקה צבאית. אבל בתור אח לאיש צבא בכיר ולאב שחלם שבנו יהיה הרמטכ"ל התימני הראשון, זה כנראה לא היה כתוב אצלי בכוכבים ואולי טוב שכך. אחרי הצבא, משהיה ברור שחיידק הבמה כאן כדי להישאר – הלכתי ללמוד משחק ב"בית צבי" ואחרי הלימודים טסתי לניו יורק ללימודים של שנתיים בבית ספר למחול. במהלך השנים ואחרי ששיחקתי כמעט בכל מדיום אפשרי, נוכחתי לדעת שהמרחב האמנותי, בעיקר זה של התיאטרון, מנותק כמעט לחלוטין מעשייה או אמירה פוליטית חדה, ברורה, ביקורתית ונוקבת ואל תוך הוואקום הזה מצאתי את עצמי נשאב.

בשנים האחרונות מחאה הפכה לדבר לא לגיטימי, אלא אם היא נעשית תחת שוט הפוליטיקלי קורקט ונותרת מכובסת ואימפוטנטית. מחאה אמיתית מתפרשת מיד כפרובוקציה. בעיניי זאת שטות גמורה. מחאה חייבת להיות חצופה, לא מתנצלת, בועטת ונועזת. אמנות חייבת להיות אמיצה ונטולת עכבות, לשחוט פרות קדושות, לעורר מחשבה ובעיקר לייצר דיאלוג. לכן, כאמן, כיוצר וכבן-אדם אני לא מוכן לסתום את הפה מול עוולות ואי-צדק חברתי, מול פוליטיקאים צבועים, מול עצימת עיניים והכחשה, ואני פותח על כל מה שבא לי בלי לדפוק חשבון. גם אם זה עשוי להיראות סיזיפי וחסר תועלת, ולעיתים אפילו מקומם את הציבור שאמור לקנות כרטיסים להופעות שלי. ולמרות זאת, איני יכול אחרת. אני מרגיש שאני חייב לעשות שימוש הולם במתנות שקיבלתי ולא לרתום אותן לטובת אסקפיזם עלוב. יש מספיק זמרים / שחקנים / סטנדאפיסטים שעושים את זה.

מדוע בחרת דווקא באמנות?
מעולם לא בחרתי באמנות. אני פשוט לא יודע לעשות שום דבר אחר. חוץ מזה תחת הכותרת "אמן" מותר לך להיות מגוחך, גרנדיוזי, דרמטי, ילדותי וכו' ואין דבר שאני אוהב מאשר להשתמש בכל פלטת הצבעים שיש. למען האמת, כשגדלתי, ההורים שלי רצו שאהיה רופא שיניים. אבא שלי אפילו חסך כסף ללימודי הרפואה העתידיים שלי. אני לא יודע למה דווקא רפואת שיניים. אולי כי בעיניהם, זה היה מכובד ורווחי מספיק והם לא רצו שאהיה פועל קשה יום כמותם.

לקראת סוף השירות הצבאי שלי אפילו נרשמתי ללימודי ביולוגיה מתוך מחשבה לשפר את ממוצע הציונים שלי כדי לעבור לפקולטה לרפואה אבל אז אבי נפטר. השבר שבא בעקבות המוות הפתאומי שלו גרם לי לעצור ולחשב מסלול מחדש. היה לי ברור שאני שייך לבמה. שאין דבר שעושה אותי מאושר יותר, בריא יותר, שלם יותר מאשר ליצור ולהופיע. ולכן ביטלתי את ההרשמה לאוניברסיטת ב"ש ואת המעבר לדרום ניגשתי לאודישנים לבית צבי והשאר – היסטוריה.

צילום וקונספט: Michael Liani

מה היו ההשלכות של המקום בו גדלת על הזהות המינית שלך והתפיסה שלך את מודל הגבריות?

שעריה, כמו כל שכונה פרובינציאלית, הינה מקום עם חוקיות בינארית ברורה. ואכן במשך שנים ניסיתי להעלים את הסממנים ה"נשיים" שבי. היה לי חשוב להיתפס כגבר עפ"י הפרמטרים המקובלים. כנער מתבגר ואפילו כבחור צעיר, המחשבה על יציאה מהארון כלל לא עברה לי בראש והיה לי ברור שלעולם אף אחד לא ידע עליי. במקום לראות את המשיכה שלי לגברים כמחוללת בדידות, סידרתי לי את זה ככה בראש שתמיד יהיה בי צד שהוא רק שלי. במהלך השנים האלה שכללתי את מנגנוני ההסתרה ופיתחתי אלטר-אגו עם שם אחר, נראות אחרת ואפילו התנהגות אחרת. בצבא הייתי קצין קשוח עם כיפה על הראש ופרצוף מרוחק. ואילו בסופי שבוע? הייתי יוצא למועדונים לבוש בגדי סטן צבעוניים ונעלי פלטפורמה.

מותו הפתאומי של אבא שלי, כמה ימים לפני שהשתחררתי מהצבא, נתן לי סטירת לחי שהעירה אותי וגרמה לי לראות את הקלישאה שבחיים ובעיקר במוות- ועד כמה שניהם ארעיים. אחרי שהוא נפטר, לא יכולתי עוד להישאר בארון ודווקא בעקבות התהליך הזה, הפכתי להיות מי שרציתי להיות. הצורך בהסתרה התחלף בצורך כמעט התמכרותי לומר את האמת. לצעוק אותה. גיליתי להפתעתי שלהיות חשוף כל הזמן מאפשר לך להיות פשוט וענייני. אין הפתעות. ועם זאת, אני לא נמצא במאבק תמידי להנכיח את עצמי. זה מה יש – I don’t give a fuck, take it or leave it.

מתי יצאת מהארון וכיצד זה התקבל בסביבה בה גדלת?
תהליך היציאה שלי מהארון הגיע בשלב מאוחר, ורק אחרי שממש נבעטתי ממנו החוצה. זה היה בגיל 27 וכשסיפרתי לאימא שלי, היא רצה בכל הבית וסגרה את התריסים כדי שהשכנים לא ישמעו. בכלל, להוציא את אחי הגדול, למשפחה שלי היה קשה מאוד לקבל אותי בהתחלה. אמנם מעולם לא הגענו לסצנות של גירוש מהבית וכדומה, כמו ברבים מהסיפורים שאנחנו מכירות, אבל עבר זמן עד שהם הצליחו להשלים עם העובדה שאני הומו ושזה סופי ולא ישתנה. עם זאת, החברים שגדלתי איתם בשערייה, שברובם הם אנשי צווארון כחול, קיבלו אותי מיד ולחלוטין. מעולם לא הרגשתי נחות או לא מוערך מצדם. אפילו להיפך. אני חושב שהם הבינו את הקשיים שאנחנו חוות הרבה יותר טוב מהמשפחות שלנו.

מה דעתך על המונח "הקהילה הגאה" ואיפה אתה ממקם את עצמך ביחס אליו?
אחרי מפגן הכוח של "הקהילה" לפני כמה חודשים, נורא כיף לחשוב שיש לנו עקרונות שאנחנו מתאגדים סביבם ושאנחנו פועלים כדי להשיג שוויון ואת שאר הזכויות שמגיעות לנו. אבל המאבקים הללו הם עדיין ספורדיים למדיי והקהילה מתאחדת בעיקר במסיבות של שירזי. לצערי, חברי הכנסת ההומואים לא באמת משרתים את האינטרסים של הקהילה ואינם רוצים להיתפס כבעלי אג'נדה גאה. בכך הם משדרים שלהיות הומו זה עדיין משהו שיש להתבייש בו.

יש לנו עוד דרך ארוכה ללכת והקהילה עדיין בתהליכי גיבוש. אנחנו צריכים למגר לחלוטין את גילויי ההומופוביה והטרנסופוביה. אנחנו צריכים למצוא פתרונות מערכתיים לילדים ונוער שנזרקים מהבית בשל נטייה מינית, לפתח מסגרות טיפוליות מסודרות לטרנסים וטרנסיות, להשוות את הזכויות של גייז לפונדקאות ואימוץ לאלה של הסטרייטים, ללחוץ על הכנסת להכניס את הPREP לסל התרופות, ליצור מסגרות לבני הגיל השלישי בקהילה וכיו"ב. כשנעשה צעדים בכיוון הזה, המונח קהילה יקבל תוכן אמיתי.

צילום וקונספט: Michael Liani

איזה דיכוי חווית כמזרחי ואיזה דיכוי חווית כגבר מזרחי? האם הוא מתקיימים עד היום?

אני לא מקופח. מעולם לא הרגשתי מקופח ואני לא מסכים לקבל את ההגדרה הזאת עליי. את הוריי והדור שלהם לעומת זאת, ניסה הממסד הציוני לדכא לחלוטין. ולא רק אותם, אלא את כל העולים מארצות האיסלאם. בין אם דרך מחיקת הזהות התרבותית שלהם, ובין אם דרך ההתייחסות אליהם כאל אזרחים סוג ב'. כוח עבודה זול ותו לא. עם זאת, הם מעולם לא הנחילו לנו, דור הבנות, את התחושה שאנחנו מדוכאות. להיפך, המוטו היה שדרך חריצות ומסירות נוכל לכבוש כל פסגה. הדבר המוזר הוא שעל אף שכגבר מזרחי לא ממש הרגשתי דיכוי, כאמן מזרחי – הרגשתי ועוד איך.

בחיי המקצועיים- לא היה אודישן אחד שעניין הצבע שלי או המוצא שלי לא היו על השולחן. גם הטלוויזיה וגם התאטרון הישראלי הינם אשכנזיים למהדרין. וגם אם יש עלי תאנה בדמות יעקב כהן או ששון גבאי, העובדה הפשוטה היא שמבטא רוסי או רומני אינם מהווים בעיה ולעומת זאת, הגייה גרונית של עיצורים היא אסורה מכל וכול. כיוון שאני מסרב להתיישר עם ההחלטות השרירותיות והמטופשות הללו , שאיך שלא נסתכל עליהן מקורן עדיין בגזענות גרידא, ואין לי עניין או כוונה להסתיר את המוצא שלי – יש לי את הפריבילגיה להיות אמן עצמאי ולבחור בקפידה באילו פרויקטים אני משתתף.

חלומות ושאיפות לעתיד?
אני מאושר בחלקי ורוצה להמשיך ליצור, להופיע, לשחק ולביים. החלום האמיתי הוא להיות אבא בקרוב. לפני כחצי שנה התחלנו את התהליך בארה"ב וחזרנו לא מזמן מפורטלנד. אנחנו מחכים כל יום להודעה שנמצאה לנו פונדקאית.

מאחורי המגזין עומדים דייב יעקב ודנה ברכה. דייב הוא אמן רב תחומי. הציג במעל לעשרים תערוכות קבוצתיות ותערוכת יחיד אחת. יזם פרויקטים חברתיים לאוכלוסיות מוחלשות, הוציא ספר אמן למרכז חקר אמנות השואה של יד ושם וייצג את ישראל בשנת 2016 ביריד ספרי הילדים העולמי בבולוניה. דנה ברכה היא אמנית רב תחומית ומאפרת. יזמה פרויקט ציבורי המפגיש בין אמנות ויצירה. בימי צילום מרוכזים יצרה מרחבים מאפשרים לא.נשים לבחון את עצמם דרך איפור ולעבור תהליכי השלמה והתבוננות.

עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן