הנערים בחבורה – מעניין, חשוב ורלבנטי

שעתיים של ברברת בלתי פוסקת עלולות בהחלט להעיק, אך "הנערים בחבורה" היא דרמה חזקה עם דינמיקה קשוחה בין טיפוסים שכולנו מכירים מקרוב, ומשחק משובח של נבחרת חלומות כל-הומואית. אז אל תפספסו אותה | גור רוזן צפה ואהב
The boys in the band
צילום: רוברט טרכטנברג

באפריל 1968, כשנה לפני מהומות סטונוול, עלה באוף-ברודוויי המחזה "הנערים בחבורה" ("The Boys in the Band"). מחזה פורץ דרך, שעסק כולו בהומוסקסואליות. בתקופה בה כל התכנסות של הומואים היתה עילה למעצר, נדרש הרבה אומץ כדי להעלות דבר כזה על הבמה. השחקנים, חלקם גייז בארון וחלקם סטרייטים, שיחקו בו בניגוד לאזהרות שקיבלו מהסוכנים שלהם, וחששו מאוד מאובדן הקריירה.

ב-1970 הוא הפך לסרט מוצלח למדי, וזכה מאז לכמה וכמה גרסאות בימתיות (גם בארץ). אך הגרסה שעשתה הכי הרבה רעש וגם זכתה בשני פרסי טוני, היא הגרסה שעלתה באפריל 2018 – בדיוק 50 שנה אחרי שההצגה עשתה היסטוריה.

ב-2018 זה כבר נראה לגמרי אחרת – הפעם המחזה עלה בתיאטרון נחשב בברודוויי, ולא היתה שום בעיה למצוא שחקנים הומואים שרצו לשחק בו. נבחרת החלומות ששיחקה בו כללה רק שחקנים הומואים מוצהרים. הקריירה שלהם לא נפגעה בשל היותם גייז אלא להיפך – כולם משחקים בתפקידים ראשיים בסדרות וסרטי מיינסטרים למרות, ואולי בזכות, יציאתם מהארון. בראשם מאט בומר ("צווארון לבן", "מג'יק מייק"), זאכרי קווינטו ("גיבורים", "סטארטרק"), ג'ים פרסונס ("המפץ הגדול"), טאק ווטקינס ("עקרות בית נואשות") ואנדרו רנלס ("בנות", "נפילות חדות").

צילוo: באדיבות נטפליקס

השבוע עלה בנטפליקס הסרט באותו שם, שהפיק ריאן מרפי (נו ברור) וכולל את כל הקאסט מההפקה בברודוויי. כמו הרבה עיבודים של מחזות לסרטים, הסרט כולו מתרחש בלוקיישן אחד – דירה במנהטן – ויש בו המווון דיבורים. יש שיאמרו יותר מדי דיבורים, ויש שיגידו שהוא משעמם. אז אכן, שעתיים של ברברת זה מעיק לפרקים, אבל היי – זה נטפליקס – אז אפשר תמיד לעשות הפסקות.

משעמם הוא לא. "הנערים בחבורה" הוא סרט מעורר מחשבה, שמהדהדת עוד הרבה אחרי שהוא מסתיים. להשלמת התמונה אני ממליץ לכם לצפות (בנפרד, כשיהיה לכם שוב כוח) גם במייקינג-אוף שלו שנקרא "הנערים בחבורה: משהו אישי" ("The Boys in the Band: Something Personal"), ששופך אור על התקופה בה עלה המחזה לראשונה, וכולל ראיונות עם השחקנים ועם מרט קראולי המחזאי. קראולי הוא איש מרתק שנפטר במרץ השנה, ממש בתום הצילומים. כל הדמויות כאן מבוססות על חברים ואנשים שהוא הכיר, והדמויות הראשיות מבוססות על קראולי עצמו ועל חברו הקרוב שמת מאיידס.

מסיבה עצובה

המחזה מתרחש בדירה באפר איסט סייד במנהטן. תשעה חברים, שמייצגים כאן תשעה טיפוסים שונים של גייז, מתאספים יחד כדי לחגוג יום הולדת להרולד (זאכרי קווינטו) – איש שנון, חד כתער, מריר ועוקצני, שמבכה על אובדן הנעורים שלו. אחת ממתנות יום ההולדת שלו הוא נער ליווי צעיר ומסוקס, לא בדיוק הבמבה הכי צהובה בשקית, שעושה כמיטב יכולתו כדי להנעים את זמנו של הרולד.

המארח הוא מייקל (ג'ים פרסונס) – לכאורה הנמסיס של הרולד, שמנהל איתו דיאלוגים ארסיים ועושה רושם שהם שונאים זה את זה. למעשה הם חברים קרובים, שמכירים כל כך טוב אחד את השני, ויודעים ללחוץ זה לזה על כל הנקודות הכואבות. מייקל הוא טיפוס נהנתן שמנסה לפצות על השנאה העצמית שלו במסעות בזבוזים. הוא גם אלכוהוליסט שמנסה לשווא להיגמל, וגם – קתולי שמתפלל קבוע בכנסייה כדי לכפר על חטאיו.

פרט לשלושתם יש עוד שישה אורחים במסיבה הזאת – בחור יפיוף שעבר להמפטונס בניסיון לצאת מ"אורח החיים ההומוסקסואלי", בחור שחור שמנסה להתגבר על יחס החברה כלפיו, מעצב פנים קאמפי שמדבר ב"נש" ומשמש כאתנחתא הקומית בתוך כל הדרמה הלא ממש קומית הזאת, וזוג שחי ביחד – האחד עזב את האישה והילדים לטובת זוגיות מונוגמית עם גבר, ובן זוגו שממשיך לעשות סטוצים ולא מוכן להתחייב לגבר אחד.

זה מתחיל שמח אבל מתפתח לדרמה, שמתעצמת עם הגחתו של אלן – השותף ה"סטרייט" של מייקל מימי הקולג' שקופץ לבקר במפתיע, וכל ההומואיות המתפרצת הזאת לא באה לו טוב. אלן מייצג כאן את ההומופוביה העצמית, כמו גם ההומופוביה של החברה הסטרייטית כלפי גייז, שבשיאה הופכת כאן לתגרה אלימה.
מייקל מציע משחק שמתגלה כאכזרי. כל אחד צריך להתקשר למישהו שהוא אהב בעבר אך לעולם לא גילה לו את זה, והמנצח הוא מי שיעז להגיד לו "אני אוהב אותך" ולסגור מעגל. מכאן אני לא אספיילר לכם, רק אגיד שזה נגמר בבכי. ליטרלי.

 

כולנו בחבורה הזאת בעצם

אפשר להתייחס ל"נערים בחבורה" כסרט מייגע, נוסחתי ומיושן. למעט אינטר-קאטים קצרים לא נעשה פה שימוש במדיום הטלוויזיוני, אז זה מרגיש יותר כהצגה מצולמת, וחבל שכך. אך למרות זאת הוא סרט טוב, והוא עדיין רלבנטי. קודם כל, הוא מתעד תקופה חשובה בהיסטוריה של הקהילה, שגם מי שנולד באפריל 68' (עבדכם הנאמן) וגם הדור הצעיר של היום חשוב שיכיר אותה. ושנית – יש פה משחק משובח, דיאלוגים שנונים ורגעים דרמטיים מרגשים ונוגעים ללב.

50 שנה מאז עלה המחזה לראשונה, והאם משהו השתנה? בהרבה מובנים לא ממש. אז נכון שהיום זה יותר מקובל. השכנים לא מסתכלים עליכם כאילו אתם יצורים מהחלל החיצון, ושום שוטר לא יעצור אתכם אם תארגנו מסיבה של הומואים בדירה.

אבל את הדמויות האלה כולנו מכירים מקרוב. הן חיות גם היום, בתוכנו ומסביבנו. אנחנו זה הם והם זה אנחנו. אנחנו פוגשים אותם בכל אירוע חברתי ומסיבה (טוב לא ממש עכשיו אבל עד הקורונה, ובתקווה גם ב-2021). והמרמרת, השנאה העצמית, ההומופוביה, העוקצנות, הארסיות והרוע עדיין קיימים אצל כולנו – מבוגרים וצעירים כאחד.

"הנערים בחבורה" הוא מראה לא מחמיאה לעצמנו – קהילה שלא ממש מקבלת את השונות של האחר. משום כך הוא סרט מעניין וחשוב בעיניי. סרט שגורם לחשוב, ואולי גם – בשאיפה – לשנות ולהשתנות.

או, כשמו של מחזה אחר, שהפך גם הוא לסרט מרגש – אהבה, אומץ, חמלה. ("Love! Valour! Compassion!"). שלוש מילים שכולנו צריכים לאמץ, במיוחד עכשיו, ובכלל.

אז כן – תנסו את זה בבית. והלוואי שנצליח לא לשנוא כל כך את עצמנו, ולהיות קהילה יותר אוהבת, אמיצה וחומלת.

ושתהיה לכולנו שנה טובה. יותר טובה מעד כה. אמן.

עוד בנושא:  כבר לא גופות, זונות או רוצחות
Facebook Notice for EU! You need to login to view and post FB Comments!

עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן