צילום: אור דנון
בשנים האחרונות יש שיח חשוב בעולם התרבות הבינלאומי על ליהוק להט”ב ולא סטרייטים.ות, לתפקידים להט”ביים.
הטיעון עצמו הגיוני – יש מספיק שחקנים.ות להט”ב שיכולים.ות לשחק את התפקידים האלה. וכיוון שהנ”ל לא תמיד מקבלים תפקידים של סטרייטים.ות, אז כשיש כבר תפקידים להט”ביים תהיה להם.ן סופסוף עבודה בטלוויזיה, בקולנוע ובתיאטרון. לסטרייטים.ות יש מספיק.
טיעון נוסף הוא החיבור לדמות – הטענה היא שלשחקנים.ות להט”ב יש משהו שאין לשחקנים.ות סטרייטים.ות – היכולת להביא רובד נוסף, ליצוק משהו עמוק יותר לתוך הדמות, כי הם.ן הרי מכירים.ות את העולם הזה הרבה יותר טוב וחוו חוויות דומות.
האבולוציה של ההצגה “הנאהבים והנעימים”, שכתבו מוטי לרנר וישראל זמיר על פי הסיפור “השניים” של יצחק בשביס-זינגר, ממחישה את הדיון הזה בצורה הטובה ביותר.
ההצגה עלתה לראשונה בתיאטרון הבימה ב-2004, כשבתפקידים הראשיים ישי גולן ויובל סגל – שני שחקנים סטרייטים למהדרין שגילמו זוג בחורי ישיבה שמתאהבים זה בזה. את הגרסה ההיא ביים חנן שניר, במאי מעולה אבל סטרייט לחלוטין.
זה לא היה רע, ממש לא, אבל יסלחו לי שם בהבימה – זה לא היה זה.
צילום: אור דנון
בגרסת הנאהבים והנעימים של 2021 בבית ליסין – לציפי פינס אין בכלל התלבטות, כי יש לה היום ברוך השם מספיק להט”בים מוכשרים לעבוד איתם.
הבמאי עידו רוזנברג (“עד קצה הקשת”, “משחקים בחצר האחורית”, ואין ספור הצגות בהן כיכב כשחקן וזמר) הוא גיי מוצהר, ידידיה ויטל המהמם (“השמינייה”, “שקשוקה” ו”חצויה” בטלוויזיה, “אילוף הסוררת” ו”החדר האחורי” בתיאטרון) והכוכב העולה ניב ניסים (“סאבלט”) גם הם גייז מוצהרים.
היי, אפילו הקבצן הבדחן שמהווה אתנחתא קומית בכל הדרמה הזאת, יניב ביטון (ואין צורך לכתוב פה מה הוא עשה. זה פאקינג יניב ביטון!) הוא גיי מוצהר.
נו, וזה משנה? ברור שזה משנה. בעיניי, גרסת 2021 של בית ליסין הרבה יותר מוצלחת, כנה ונוגעת ללב מגרסת 2004 של הבימה. כי ויטל וניסים הם הרבה יותר נאהבים ונעימים לדעתי מגולן וסגל, שחקנים טובים ככל שיהיו. וחנן שניר, במאי מחונן וחשוב ללא ספק, לא עבר את אותם דברים שעידו רוזנברג, במאי עם קילומטראז’ קטן יותר משניר, חווה בחייו כגיי.
אין מה לעשות, בתיאטרון המפגש עם הקהל הוא קרוב להפליא, ובבמה הקטנה של בית ליסין זה בכלל מרגיש כמו בסלון. וכשהקהל קרוב הוא מריח זיוף ממטרים, ובגרסה הזאת אין זיופים. ההצגה הזאת היא כל כך אותנטית, ולכן הקהל מגיב לאותנטיות הזו. הוא מוחה דמעה ברגעים הנכונים, וצוחק לאו דווקא ברגעים הנכונים (בהתחלה השתוממתי מזה, אבל אז חשבתי שאולי יש איזושהי תחושה של מבוכה בקהל, בקטע טוב. כי הוא חווה את אותה מבוכה שחוו הדמויות).
ולפרט טריוויה קטן אבל מעניין – חשבתי על זה שפעם פעם, לפני המון שנים, כשעוד לא קראו לנו להט”בים, הכינוי שהקהילה בחרה לקרוא לעצמה היה “הנעימים והנעמות”.
צילום: אור דנון
להט”בים בקהילה החרדית זה תמיד רלבנטי
ועכשיו לעלילה – זיסל (ויטל) ועזריאל (ניסים) הם שני תלמידי ישיבה צעירים מעיירה קטנה בפולין, שמתאהבים זה בזה במהלך לימודיהם המשותפים. רב הישיבה שהוא גם אביו של זיסל, מבין שהשניים הם קצת יותר מחברים טובים ולכן הוא מחתן את זיסל בעל כורחו. האב דורש מבנו להפסיק את הלימוד הצמוד עם עזריאל ולהישאר צמוד רק לאשתו הטריה.
גם לעזריאל מיועדת כלה, אך הוא, בניגוד לזיסל, מחליט לברוח ללובלין הרחוקה כדי להימלט מהחתונה. אך בדרמה כמו בדרמה – ההפרדה הזאת בין הנאהבים לא מחזיקה לאורך זמן. זיסל רודף אחרי עזריאל ללובלין והם מנסים לחיות יחד בסתר, אך אינם מצליחים ליישב את הסתירה בין אהבתם האסורה לבין אמונתם.
סיפור קלאסי של בשביס-זינגר, שהלוואי שלא היה עדיין רלבנטי ב-2021. האם היחס בישיבות כלפי להט”בים השתנה מאז ועד היום? לא ממש. האם עדיין מזווגים גברים חרדים בעל כורחם ומפרידים אותם זה מזה בגלל נטייתם המינית? ברור שכן. השנה גם “התברכנו” בכמה חברי כנסת שאם היו יכולים היו מעלים אותנו על המוקד. ועוד לא התחלתי לדבר על טיפולי המרה. בקיצור – הסיפור היה ועודנו, לצערי, רלבנטי.
נו, יש גייז בקהל? ברור!
זה היה יכול להיות הרבה יותר כבד אלמלא השימוש הנכון בקטעי מחול מצוינים של הכוריאוגרף תומר יפרח, שהזכירו לבחור שאיתי את השילוב בין תיאטרון לתיאטרון תנועה מוזיקלי ב”סטמפניו” שביים בזמנו יחזקאל לזרוב בקאמרי.
אותי זה זרק דווקא ל”וירוס” של בת שבע – כי באחד הקטעים העוצמתיים שם הרקדנים רצים אחורה וקופצים על הקיר וחוזרים קדימה, וגם כאן, בשיאה של הדרמה, יש קטע כזה.
זה גם היה יכול להיות הרבה יותר כבד אלמלא יניב ביטון – שלא אגזים אם אקרא לו וירטואוז. ביטון מוכיח את עצמו פעם אחר פעם כשחקן קומי מהשורה הראשונה (מושונוב, בראבא, וילוז’ני – מאחוריכם!), עם טיימינג מעולה וחן בלתי נגמר. כך שבתוך כל הדרמה הקהל נשפך מצחוק, וזוהי הרי הגאונות של בשביס-זינגר – למהול את העצב בצחוק, כמו החיים עצמם בעצם.
מה שעוד מוסיף למודרניות של הגרסה הזאת הם הרגעים שבהם היא מבוימת כטלנובלה טלוויזיונית של ממש. כשדמות אחת מצותת לדיאלוג בין דמויות אחרות מעבר לדלת, ואז נכנסת בסערה לתוך הסצנה – נו אתם יודעים על מה אני מדבר. “הכלה מאיסטנבול”, “שושלת” וכו’ – אבל בקטע טוב, כזה שמעצים את הדרמה.
התפאורה של שני טור נהדרת. מינימליסטית ומודרנית, עם הרבה רעיונות יצירתיים לחילופים שמשרתים היטב את המיזנסצנות שמשתנות כל הזמן – עיירה, עיר, ישיבה, בתים שונים, חנות, מקווה. אהבתי מאוד.
ומילה על הקהל – מזמן לא ראיתי כל כך הרבה צעירים, אחדד – זוגות גייז, לצד קהל של מבוגרים. גם כאן, כמו בהרבה הצגות של בית ליסין, ציפי הצליחה לפצח את הנוסחא – הדרך להביא קהל צעיר לתיאטרון היא באמצעות הצגות כאלה.
אין מה להגיד – ציפי, הצליח לך. אחלה בחירה של מחזה ואחלה ליהוק. ועידו – הצליח גם לך. לקחת סיפור קלאסי וביימת אותו בצורה מקורית, מעניינת, מרגשת, עדכנית ומדויקת. אני רוצה לראות עוד עבודות בימוי שלך בעתיד, כי מכאן אפשר רק להמריא.
הנאהבים והנעימים, תיאטרון בית ליסין. מאת מוטי לרנר וישראל זמיר. על פי הסיפור “השניים” מאת יצחק בשביס-זינגר. בימוי: עידו רוזנברג. משתתפים: יניב ביטון, יורם טולדנו/יובל ינאי, קרן צור, ידידיה ויטל, ניב ניסים, טלי בן יוסף, דניאל חבקוק, ספיר באומוול, ניב אלבז, שמואל חלפון, אלדר לוי, עומרי סמסון. תפאורה: שני טור, תלבושות: אורנה סמורגונסקי, כוריאוגרפיה: תומר יפרח, מוזיקה: אלעד אדר, תאורה: קרן גרנק.
