Photo by Jakob Owens on Unsplash
בביקור הקודם היא באה עם צלקת חדשה על המצח: חריץ ארוך ומאונך בין הגבות, מתחיל כסנטימטר מעליהן ויורד עד לגשר האף. אי אפשר היה להתעלם מהנוכחות המעיקה של הצלקת על פניה הנאות. היא התיישבה מולי עם המלווה הקבועה שלה, הסתכלה עלי ושאלה במבוכה: “מה?”
“מה קרה לך במצח?”
“בעל של חברה עשה לי את זה. היינו בבית שלהם וראיתי אותו מתנהג לא יפה לתינוק שלהם אז רבתי איתו”.
ניסיתי להבין: “מה זאת אומרת התנהג לא יפה לתינוק, מה הוא עשה לו?”
“הוא החזיק אותו לא טוב והתינוק בכה. אז כעסתי עליו שיעזוב אותו”.
מהתיאור שלה התקשיתי להבין מה קרה שם, אבל סמכתי עליה שאם התרגזה, משהו היה לא בסדר. “את חושבת שצריך להתערב, להוציא את התינוק מהבית? מסוכן לו שם?” שאלתי, “לא לא, עזבי דוקטור”.
“את רוצה שנספר את זה לעובדת סוציאלית?” התעקשתי והיא ענתה לי בחיוך מר: “לא דוקטור, אין לנו עובדת סוציאלית. לא חשוב”. אחר כך המשיכה לתאר את חילופי הדברים עם האב ואיך התפתחו לריב קולני ולמכות, “בסוף הוא דפק לי את הראש בקיר ועשה לי את הפצע הזה”, סיפרה תוך שהיא מעבירה אצבע על הערוץ במצח. “טיפלתי בזה לבד. יצא בסדר, נכון?” היא שאלה בחיוך מוגזם, כאילו שמדגמנת תכשיט חדש.
ההימנעות מפנייה לקבלת עזרה רפואית אפילו בנסיבות כל כך חמורות של פגיעת ראש לא הפתיעה אותי. מנקודת מבטה של אישה טרנסית רופאים הם סוג של אויב, נציגי הממסד האמונים על ההיבטים הגופניים של השמירה על הסדר המגדרי הקיים: מי שנולד זכר הוא גבר, מי שנולדת נקבה היא אישה. כל מי שסוטה מהסדר הברור הזה ידוכא באמצעים אכזריים.
לאחר שראשה הוטח בקיר היא נעמדה בקושי רב ואז הקיאה. הפנים התכסו בדם והיא פנתה למקלחת לבחון את הפציעה. שטפה את הפנים, ראתה את החור המדמם שנפער בין גבותיה, נבהלה לרגע ואז נרגעה.
בעודה מדגמנת את הצלקת הבחנתי פתאום במשהו מפתיע בעיניה, איזה זיק שלא ראיתי קודם. כבר שבועות היא באה אלי בעיניים כבויות ופתאום יש בהן ניצוץ ממזרי ומוזר. “רגע, את מסטולית?” שאלתי.
“כן דוקטור, איך ידעת?”
“העיניים שלך, רואים”.
“חזרתי לנייס- גאיי”, ענתה וצחקקה במבוכה.
היה רגע של שקט, הסתכלתי עליה. היא אישה יפה: עורה חיוור, שיערה הארוך משוך לאחור בקוקו והאיפור סביב העיניים שחור כבד. לאוזניה עגילים תלויים מעוטרים בחרוזים וזרועותיה דקות ושריריות. כהרגלה היא לבושה באופן שמדגיש את הגוף השדוף. לידה המלווה שלה: אישה בעלת לב ענק, שמביאה אלי נשים טרנסיות מהרחובות. היא מסייעת לה בכל ענייניה הרפואיים ומייחלת לחיים טובים יותר בשבילה.
בכל מיני רגעים בחיים מתנגנים לי שירים בראש. לפעמים שורה אחת, לפעמים קצת יותר. הם מתנגנים מעצמם ורק אחרי שהם כבר שם אני שמה לב. לפעמים קשה לי להבין למה דווקא שיר מסוים, אבל כשישבתי מולה זה היה ברור. כשאני מדברת או מקשיבה למישהו השיר מפסיק להתנגן, אבל בזמן השתיקות, במרווחים שבין המשפטים, הוא חוזר להתנגן. ברגע שקט זה התחיל, “We only said goodbye in words”, ואז השתתק.
“חבל שחזרת לנייס-גאי, זה לא טוב לך”. היא הביטה בי מחייכת ואז ברגע אחד נעלם החיוך. “דוקטור תפסיקי! עכשיו תפסיקי! את עושה לי מחשבות שרצות במוח!” היא סימנה עם הידיים והזרועות תנועות מעגליות גדולות מצד לצד. את התנועה של כל זרוע הובילה האצבע המורה, מסמנת את מהירות המחשבות והכיוונים המנוגדים. תיכף יד שמאל תתנגש ביד ימין בחוזקה. “אל תעצבני אותי עכשיו דוקטור. שקט!”
נבהלתי, “טוב לא אציק, אבל אם תחליטי שאת רוצה שוב להפסיק תגידי לי. יש דרכים לעזור”.
ושוב היה רגע ארוך של שקט.
“I died a hundred times
You go back to her
And I go back to…”
ווינהאוס חזרה לשיר. הסמים לא חרכו אפילו קצת את הקול הצלול. הקצב הנינוח של השיר הרגיע אותי. גם אצל סמיה מולי חזר השקט. “דוקטור אני צריכה הורמונים ובדיקות”. המלווה הקבועה שלה אישרה בהנהון. לחצתי על כמה מקשים במקלדת והמדפסת פלטה הפנייה לבדיקות דם ומרשמים. יש דברים שאפשר לסדר בקלות.
“עד הניתוח של החזה עוד יכולתי לבוא לבקר, אחריו כבר לא הרשו לי. אבל הקול שלי נשאר אותו דבר, אז אימא מדברת איתי בטלפון כאילו שאני עדיין הבן שלה. לדבר בטלפון זה בסדר”
היום היא באה שוב, נכנסה לחדר שלי עצובה. אין זכר לחיוך הממזרי מהביקור הקודם. התיישבה בעיניים כבויות וראש כבד. הידיים הרזות משולבות, מחבקות את הגוף הגבעולי. על המרפק הימני שפשוף גדול בתהליך החלמה: כבר לא מדמם, מכוסה בגלד מחוספס. “תמיד כשאת באה יש לך איזו מכה או פציעה חדשה, אני דואגת לך”, פתחתי את השיחה. היא הרימה את הראש וענתה: “הלכתי מכות ברחוב. גבר פנה אלי וצחק עלי שאני זונה. התעצבנתי. אני חזקה, שלא יתעסק איתי”. לידה המלווה הקבועה הובילה לנושא שלשמו באו: “סמיה, תספרי לדוקטור מה קרה”. סמיה השתהתה כמה רגעים ואז סיפרה: “אימא שלי נפטרה לפני שלושה שבועות”.
על הקשר עם אימה סיפרה לי לפני כשלוש שנים, בביקור הראשון שלה אצלי. האם גרה בבית המשפחה בכפר בגליל. היא מעולם לא קיבלה את תהליך התאמת המיגדר (שינוי המין) ולכן לא מסכימה לפגוש אותה. אבל היא מתקשרת כל שבוע והן מדברות שעות ארוכות. “הייתי הילד הקטן שלה”, סיפרה, “היא מתגעגעת לילד שלה ואני מתגעגעת אליה. היא בכפר ואני פה בתל אביב, אישה. עד הניתוח של החזה עוד יכולתי לבוא לבקר, אחריו כבר לא הרשו לי. אבל הקול שלי נשאר אותו דבר, אז אימא מדברת איתי בטלפון כאילו שאני עדיין הבן שלה. לדבר בטלפון זה בסדר”. אני זוכרת איך הסיפור הזה קרע אותי. עכשיו אמא נפטרה ואין יותר טלפונים.
“אני משתתפת בצערך, סמיה”.
היא מרימה שוב את הראש ומסתכלת אלי – אין דמעות.
“היית בלוויה, נסעת להיפרד ממנה?”.
“לא. ידעתי שהיא חולה, היא סיפרה לי בטלפון. כשהיא עוד הייתה בבית דיברנו בטלפון, אבל אז היא נכנסה לבית חולים ויותר לא דיברנו. ניסיתי להתקשר אבל היא לא ענתה. אחרי כמה זמן אחותי התקשרה ואמרה לי לבוא מהר לבית חולים. באתי ונתנו לי לראות אותה בחדר של המקררים. היא כבר הייתה מתה”. דיבורה איטי ואטום, היא מספרת את הסיפור כאילו הוא של מישהו אחר.
התוודעתי כבר להרבה צדדים אכזריים בחיים של נשים טרנסיות: הצקות ברחוב, קללות, גירוש מבית ההורים בגיל צעיר, פיטורים ממקומות עבודה, מכות, ומה לא. אבל מעולם לא חשבתי על הפרידות מהאנשים הקרובים שהתרחקו או ניתקו קשר. האם הבינה שהיא לא רצויה בלוויה של אימא שלה? האם מישהו אמר לה מפורשות לא להגיע?
“דוקטור, הפסקתי עם הנייס-גאי. מאז שאימא מתה לא עישנתי בכלל, כלום. זה קשה ככה. אמרת לי שאת יכולה לתת לי כדורים שיעזרו, אז תני לי עכשיו”.
אני מופתעת מהבקשה. כדורים נוגדי דיכאון אינם טיפול רצוי בעיני אחרי אובדן כזה וכאן יש גם את הגמילה מהסם, שאין לי מספיק ידע לגביו. אבל ברור לי שאני הכתובת למצוקה שלה, היא לא תלך לשום מקום אחר לבקש עזרה. זה או אני או כלום.
אני שואלת את המלווה עם העיניים מה דעתה. אנחנו מכירות כבר שנים ואני סומכת עליה. היא מבלה עם סמיה שעות רבות בכל שבוע ומכירה אותה היטב. היא תדע אם עכשיו הזמן לתרופות. “כן, אין ברירה”, אומרות העיניים שלה. “בסדר, נתחיל עכשיו טיפול”, אני אומרת לסמיה, פונה למחשב ומוצאת את הציפרלקס ברשימת התרופות. בזמן שהמדפסת פולטת את המרשם אני מסבירה איך לקחת את הכדור ומה תופעות הלוואי האפשריות. “ובעוד שלושה שבועות תבואי אלי שוב ואראה מה שלומך”, אני מסיימת. האם זה אחראי לעזור לה ככה עם הגמילה מהסם בלי מסגרת מסודרת של גמילה? ואם אפנה אותה למרפאה להתמכרויות היא תלך? אני בספק. ככה אני מרגיעה את עצמי: זה מעשה אחראי לתת לה טיפול כעת.
“We only said goodbye in words”
שוב פעם השיר בראש שלי, באותה שורה כמו בביקור הקודם. למה דווקא השורה הזאת? אני אף פעם לא ממש מתרכזת במילים של שירים מולחנים, גם לא בשירים בעברית. הם שלמים בעיני, אין בהם הפרדה בין המילים ללחן או בין שורה לשורה. אפילו בין מילה למילה אני לא ממש מצליחה להבחין. הלא מודע מארגן את המשמעות ובוחר את השורה המתאימה. אני זוכרת היטב את היום שבו איימי ווינהאוס מתה. הייתי אז רופאה במרפאה ברחוב אלנבי, שהיו בה לא מעט מטופלים מכורים לסמים. הטיפול בהם היה משימה קשה ומתסכלת. ההכשרה שמקבלים בתחום בבית הספר לרפואה ובהתמחות דלה מאוד וההתמודדות היום-יומית קשה: צעקות, קללות, איומים –בלאגן שלם. תמיד יש פחד מפני פיצוץ. פעם אפילו אחת הפקידות במשרד חטפה אגרוף לפנים מנרקומן בקריז.
כשווינהאוס מתה חשבתי לתלות בחדר שלי תמונה שלה. ככה שכשיבוא שוב נחומי ויצרח עלי שאתן לו שתי קופסאות פרטאן כדי לשבור את הקריז, או כשתגיע נאווה ותקלל עוד פעם את אימא שלי כדי שאוציא לה מרשם לתשעים קלונקסים, אוכל להסתכל על התמונה ולחשוב: עכשיו הם ככה מאיימים עלי, מדברים לא יפה, מעצבנים או מפחידים אותי, אבל אולי בבית או בעוד כמה שנים הם ישירו כל כך יפה שהכול ייסלח להם. גם הם, כמו ווינהאוס, מכירים את הקצוות הכי קשים של החיים – הכול כבר קרה להם. הכול כבר התפרק ובקושי רב הורכב מחדש כל כך הרבה פעמים. אז אולי הם גם יכולים או יוכלו בעתיד לשיר כמוה. לשיר כמו שאנשים רגילים שקמים בבוקר לעבודה וחוזרים הביתה בערב ובין לבין חולמים על בית, משכנתא ושלושה ילדים, לא יכולים.
אני מסתכלת עליה ומבינה פתאום שזה לא רק הסמים הביאו את השיר של ווינהאוס, היא נורא דומה לה: העור החיוור, העיניים הכהות המאופרות בכבדות, השיער הארוך האסוף באיזה רישול ועם זאת מסודר בצורה לגמרי ייחודית, הרזון הניכר שמודגש בבחירת הבגדים, הזרועות הדקות שאין בהן טיפת שומן, הכול רק עור ועצמות ואצל סמיה גם שרירים דקים וארוכים.
תגידי סמיה, את מכירה את איימי ווינהאוס?”
“מי?” היא עונה בשאלה.
“אימיי ווינהאוס, זמרת ממש טובה. את מזכירה לי אותה”.
“לא מכירה”, היא עונה. אני לוקחת את הנייד ומעלה את השיר ב- Youtube. לפעמים אני משמיעה שירים למטופלים. ככה אנחנו יושבים משני צדי השולחן ומקשיבים ביחד. זה מאפשר איזה רגע של כלום, של בהייה משותפת ומנוחה. רגע שאפשר להיות בו בלי ללכת לשום מקום. פעם באה אלי מטופלת וסיפרה בעצב שהיום יום ההולדת שלה. שמתי לה שיר של יום הולדת ולרגע היינו בתוך השיר והיא שמחה. עכשיו אנחנו – סמיה, המלווה ואני – ביחד עם איימי ווינהאום ב-back to black.
“אני מכירה את השיר הזה, שמעתי אותו פעם בֶּמכונית, זה שיר יפה. תראי לי איך היא נראית”.
אני מסובבת אליה את הנייד. איימי שם בתסרוקת הקבועה, בשמלה שחורה קצרה, עם הרזון הדקיק, הפנים החתומות והאיפור הכבד סביב העיניים.
“נכון, היא דומה לי”.
השיר ממשיך להתנגן ואנחנו יושבות, שותקות ומקשיבות ביחד.
מאז שוויינהאוס מתה, המרפאה ברחוב אלנבי נסגרה ואני עברתי לעבוד בשכונה אחרת בדרום העיר. יש כאן בעיקר מטופלים צעירים ואין כמעט מכורים כבדים. אבל בשנתיים האחרונות יש פה כמה אנשים שהתמכרו לנייס-גאי, ביניהם סמיה. בהתחלה זה היה עוד סם פיצוציות, אבל מהר מאוד הוא התגלה כסם אכזרי וממכר מאוד והוצא מחוץ לחוק. ועכשיו היא פה מולי, מנסה להיגמל בפעם המיליון. יתומה טרייה מתאבלת על אימא שזמן רב לפני מותה לא הייתה משענת של ממש ולא העניקה חיבוק. רק קולה היה מלטף בשיחות הטלפון השבועיות, מרגיע מעט את הגעגוע האינסופי הביתה – לרחובות של הכפר, לחצר, לשכנות. “אימא, אני מתגעגעת אליך”, אני מנסה בראש קצת לבכות בשבילה. אולי ככה אוכל לקחת ממנה חלק מהכאב ולעזור.
וויינהאוס גמרה לשיר.
“דוקטור, עכשיו תרשמי לי גם את ההורמונים, עשיתי את בדיקות הדם כמו שביקשת. תסתכלי, תגידי לי שהכול בסדר”.
אני עוברת על התוצאות במחשב. “כל הבדיקות תקינות, אפשר להמשיך עם ההורמונים”. פתאום בשורה העליונה על המסך, ליד השם שהוא כבר מזמן לא השם שלה, אני קולטת את הגיל. היא רק בת עשרים ושבע. אני נותנת לה את המרשמים להורמונים ולציפרלקס בתקווה שתיקח אותם באופן מסודר. “את יודעת, הזמרת הזאת הייתה בגילך כשמתה מהסמים ומהאלכוהול. סמיה אל תמותי, תחיי. את אישה צעירה וטובה. עכשיו קשה נורא, אבל עוד יהיו ימים טובים”.
היא לא עונה, רק יושבת בוהה וריקה מכוחות.
אני פונה למלווה: “צריך עכשיו לקחת בכל פעם צעד אחד, לא יותר. צעד, צעד. נתחיל עם הציפרלקס, ותבואו אלי עוד שלושה שבועות שוב”. “המשימה עכשיו היא לדאוג שתגיעי לגיל עשרים ושמונה, ואז נמשיך משם”.
