fbpx

המסך הוורוד – על להט”ב בקולנוע, בטלוויזיה ובפרסומות

"הייצוגים המרובים של להט"ב על המסך לא נובעים רק מהתעצמות הכוח הפוליטי של הקהילה ומזה שמפיקים ובעלי ערוצים ואולפנים גילו שאוכלוסיית הלהט"ב שווה המון כסף, יש כאן משהו יותר עמוק" אומר ד"ר גלעד פדבה, לקראת הרצאתו הקרובה במרכז הגאה ברמת גן
Picture123

מ“הכי גאים שיש” ו”אלן” עד ”ג’פרי דאהמר”, “חטא” ו”חינוך מיני” – איך השתנה הייצוג הלהט”בי בסרטים, סדרות ופרסומות מאז ועד היום?

על כך ידבר ד”ר גלעד פדבה, מרצה וחוקר קולנוע ותרבות להט”ביים, לימודי גברים ותיאוריה קווירית, בהרצאתו “המסך הוורוד: להט”ב בקולנוע, בטלוויזיה ובפרסומות”, שתתקיים בסוף החודש במרכז הגאה ברמת גן.

במהלך ההרצאה, שתלווה בקטעים רלבנטיים, ינסה ד”ר פדבה לפצח את סוד הפופולריות ההולכת וגוברת של להט”בים בקולנוע, בסדרות טלוויזיה ובפרסומות, או כהגדרתו, “איך הפכנו ממפלצות סוטות לנתח שוק משתלם”.

“כדי להבין את זה עלינו לנסות להבין קודם כל איך עובד הראש הסטרייטי”, אומר פדבה. “כל מה שאינו סטרייטי מצליח לסקרן, לעניין, להטריד, להדאיג ולגרות את החושים של הסטרייטים. אף סטרייט לא יכול באמת להגיד שלהט”ב לא מעניינים אותו. עצם קיומנו מוכיח לעולם הסטרייטי שיש אלטרנטיבה, שיש אפשרויות נוספות מחוץ לתחום הסטרייטי הצר, וגם את התחום הצר אפשר להרחיב אט-אט, ברגש ובסבלנות, ולפתוח צוהר למחשבות והתנסויות חדשות ומרגשות.

אני חושב שהייצוגים המרובים של להט”ב על המסך נובעים לא רק מהתעצמות הכוח הפוליטי של הקהילה, ולא רק מהשיפור בדימוי הציבורי שלנו בשנים האחרונות, ולא רק מזה שמפיקים ובעלי ערוצים ואולפנים גילו שאוכלוסיית הלהט”ב שווה המון כסף. יש כאן משהו הרבה יותר עמוק”.

צילום: אריק ליבוביץ’, באדיבות FX

השילוב המסקרן בין רתיעה למשיכה

לטענתו של ד”ר פדבה, ההבחנה בין “הטרוסקסואל” ו”הומוסקסואל” היא הבחנה “בלתי-טבעית, מלאכותית, שרירותית ופוליטית”.

“קשה מאוד לשרטט קווי-גבול בין פנטזיות מיניות ‘יותר סטרייטיות’ ו’פחות סטרייטיות'” הוא מסביר. “בלתי-אפשרי להטיל משטר נוקשה על תשוקות, התרגשויות וחוויות, ובעצם, לא ניתן לעצור אף זקפה. נשים סטרייטיות השכילו מזמן להבין שאישה יכולה להחמיא ליופייה של אישה אחרת, מבלי שהדבר ייחשב או לא-ייחשב כניסיון להתחיל איתה. אישה גם יכולה להחמיא בכיף לחזייה יפה שלובשת אישה זרה, ולברר כמה היא עלתה והיכן נרכשה. לעומת זאת, רוב הגברים המחשיבים עצמם כסטרייטים אינם מעיזים להחמיא לתחתוניו היפים של גבר זר. גברים סטרייטים נורא פוחדים שמא פירגון כזה ‘יחשיד’ אותם כהומואים.

כל זה מקרין ישירות על התקשורת הפופולרית, שמיוצרת על-ידי חברה ותרבות מאוד מסוימות, לצרכים מסוימים, ובהחלט מודעת למורכבות הרבה של התשוקה המינית ולקשיים הנובעים מכך, לתחום ולגדר אותה בכל מיני הגדרות מגבילות”, מסביר פדבה. “קח למשל סדרת טלוויזיה מצוינת כמו ‘פוזה’ שמציגה בצורה נפלאה ומרגשת את סצנת המועדונים של להט”בים שחורים ולטיניים בניו-יורק בשנות ה-80 ותחילת ה-90. תרבות-נגד צבעונית שתוארה בעצם לראשונה בסרט-התעודה פורץ-הדרך של ג’ני ליווינגסטון ‘פריז בלהבות’ בשנות ה-80 וכמובן בווידאו הקליפ לשיר ‘ווג’ של מדונה מ-1990.

אני בטוח שלא רק להט”ב צפו בסדרה הזאת, שיש בה דראג קווין יפהפיות, עלמים חטובים, בתי-משפחות אלטרנטיביים המתחרים זה בזה על יוקרה וגביעים מקרטון. יש שם משחק משובח, מוסיקה מצוינת, ותסריט שלא משאיר אף עין יבשה, במיוחד כשהסדרה מגיעה אל פרוץ משבר האיידס ותוצאותיו הנוראיות. בהחלט ייתכן שיותר מהומו אחד או שניים נמשכו בעת הצפייה לדמות נשית טרנסית, ובהחלט יכול להיות שרקדן יפה-תואר שפיזז ב’פוזה’ חירמן יותר מסטרייט אחד שצפה בסדרה.

עוד בנושא:  "מקום עבודה יכול וצריך להיות סביבה בטוחה עבור כל העובדים"

ולהבדיל, קח את הסדרה החדשה והמדוברת ‘דאהמר – מפלצת: סיפורו של ג’פרי דאמר’ על הרוצח הסדרתי האמריקני ההומו שנהג לפתות גברים שחורים בעיקר, להזמין אותם לביתו למשחקים סאדו-מזוכיסטיים ואז לענות, לרצוח ולטעום את אבריהם. לדעתי, הסדרה הזאת הצליחה למרות התסריט הגרוע באופן מביך, בזכות השילוב המסקרן בין גועל ומתח, בחילה וסקרנות, רתיעה ומשיכה. מצד אחד, סדרה כזאת ממחזרת את הסטריאוטיפ המכפיש והגס של ההומו כסוטה מסוכן ושטוף-יצרים שתשוקתו הבלתי-טבעית מתגלה אף כרצחנית באופן קניבלי. מצד שני, הסדרה הזאת מתיימרת לאפשר איזושהי הצצה מאתגרת אל מרתפי הנפש, אל המקומות שבהם תאוות בשרים מקבלת משמעות כפולה ונשטפת בזרע, קיא והמון דם”.

צילום: באדיבות נטפליקס

הקהל צמא יותר לסדרות להט”ביות

“אחד הדברים שאדבר עליהם בהרצאה ‘המסך הוורוד’ הוא עלייתה ושקיעתה וזריחתה המחודשת של הסדרה ‘הכי גאים שיש'”, מוסיף פדבה, “סדרת הדרמה האמריקנית הזאת שודרה במשך חמש עונות מ-2000 עד 2005, מה שמחייב אחוזי רייטינג מאוד מרשימים, כלומר לא רק להט”בים אלא גם המוני סטרייטים צפו בה בשקיקה.

‘הכי גאים שיש’ התבססה על סדרה בריטית פורצת דרך מסוף שנות ה-90 בעלת אותו שם, שתיארה בין השאר רומן נועז בין נער בן 15 לגבר בן 30. בגרסה המורחבת, שנוצרה בתוך החברה האמריקנית, שהיא בעיקרה הרבה יותר שמרנית, פוריטנית ומתחסדת מהחברה הבריטית, החליטו שהנער יהיה בן 17, והתייחסו להמון סוגיות שיש בהן דרמה עצומה כמו יחסים בין-דוריים, יציאה מהארון, רומנים חד-מיניים עם גברים נשואים, חברויות בין גייז וההומופוביה הרצחנית, שהשיא שלה הוא הפיצוץ במועדון ‘בבילון’, שבו מבלים משתפי הסדרה.

אך למרות הפופולריות הרבה, עברו לא פחות מ-17 שנה עד שהחליטו לחדש את ‘הכי גאים שיש’ תוך התאמתה לרוח הזמן. מצד אחד, כמה נעים וטוב שתעשיית הטלוויזיה הסטרייטית מבינה שהקהל כעת צמא יותר מתמיד לסדרת דרמה על הומואים ולסביות. מצד שני, כמה מאכזב ומביך שעברו כל-כך הרבה שנים, שבהן לא ייצרו אף סדרת טלוויזיה מרובת-עונות עם פרקים ארוכים שמספרת סיפורים מצוינים על הומואים גאים ובלתי-מתנצלים המייצגים מגוון סוגים של גבריות והומואיות”.

באדיבות שואוטיים

“נגעה ללבי במיוחד סדרת האיכות ‘חטא’ (‘It’s a Sin’) מ-2021 של יוצר הטלוויזיה הבריטי ראסל דיוויס, האיש שאחראי גם לגרסה המקורית של ‘הכי גאים שיש'”, מוסיף פדבה. “דיוויס כתב סדרה מרגשת עד דמעות בת ארבעה פרקים על הקהילה הגאה בבריטניה של שנות ה-80 בתקופה שנעה בין נהנתנות עסיסית לתהום של מגפת האיידס שנחשבה אז קטלנית.

בסוף יולי השתתפתי בכנס באוניברסיטת ווסטמינסטר בלונדון על ייצוגים של העיר לונדון על מסכי הטלוויזיה. בין השאר, התקיים שם פאנל של יוצרים שבו השתתף גם השחקן נת’ניאל ג’יי הול שהשתתף בסדרה. הצטלמנו יחד, וכשחזרתי מהכנס חברים ישראלים שראו את התמונות אמרו לי, ‘תראה, בכל זאת, הוא נשא…’. הספקנות הדאגנית המביכה הזאת מוכיחה שהקהילה עדיין לא יודעת מספיק על הנושא הזה ושהיא צריכה להיפטר באופן דחוף מהרבה דעות קדומות ולהתבגר”.


“המסך הוורוד – להט”ב בקולנוע, בטלוויזיה ובפרסומות” | 31.10.22 בשעה 20.00 | המרכז הגאה החדש של רמת גן | ביאליק 42 רמת גן | כרטיסים כאן

 

רוצה לקרוא עוד?

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הפאנסקסואליות הפוליאמורים הלהט"ב

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן