"המהפכה נולדת מרחם הכאבים"

צילום: דנה ברכה

גיליון החודש של המגזין ג’נדרטאק מוקדש לנושא משפחה, ומציג יצירות שדנות באספקטים של המילה על כלל פרשנויותיה. בשער הגיליון תוכלו למצוא את סמירה סרייה – שחקנית קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון, כותבת שירה וקטעי ראפ וספוקן וורד ואחות מוסמכת. פלסטינית ישראלית והדראג קינג הפלסטיני הראשון.

סמירה חולקת בראיון מרתק את משנתה על משפחתה הביולוגית ומשפחתה הנבחרת, על האקטיביזם בו היא לוקחת חלק, על אמנות ועל אמונה.

מי את סמירה?
מי אני סמירה? אפשר לעשות את "רשימת המכולת" של הגדרות – ולפי "רשימת המכולת" אני אישה. טוב, לא לגמרי "אישה", ערביה פלסטינית, קווירית ועוד כמה דברים. אך אם אני אשאל את עצמי – "סמירה, מי את?", זאת התשובה שהייתי עונה לעצמי: "אני נפש חיה ומתמודדת. מתבוננת פנימה והחוצה ומנסה ללמוד מזה על זה וההפך. מנסה להשתחרר מכבלים של הצלקות ולהתחבר למנוף שהם. להשתחרר מגדרות והגדרות, שיפוטיות ודעות קדומות שלי ועליי. מטילה ספק, ובוחנת מחדש את אשר עולה בי ונפגש איתי".

במה מתמקדת העשייה שלך בימים אלו?
אי אפשר להגיד את המילה מתמקד ולהתכוון אלי. מעשית, בימים אלה אני לומדת בתואר שני בקולנוע, ובשלבים שונים של כתיבת תסריטים של סרטים קצרים. אני שותפה לפרויקט תיאטרוני בפיתוח. משחקת פה ושם, כותבת ומופיעה פה ושם. מלמדת ערבית גם כפרנסה, אבל בעיקר כאקט פוליטי. ובעיקר מנסה לעשות את מה שאוהבת ולאהוב את מה שאני עושה.

מה אופי המשפחה בה גדלת? כיצד התגבשה הזהות המינית שלך מולה?
גדלתי במשפחה מוסלמית מרובת ילדים בחיפה. מספר 11 מתוך 13 ילדים. לא משפחה דתית בשום אופן. משפחה מסורתית, כזאת שחלקה צם ברמדאן וזהו. משפחה מעניינת בהחלט בכל מה שקשור לקונפורמיזם מגדרי. מצד אחד, הבנות אצלנו תמיד היו אלו ש"נחשבות"- אלו שהחזיקו מהן יותר. אלו שלמדו, עבדו, תיקנו סתימות, צבעו קירות והיו עם 'ההגה בידיים'. אבל מצד שני הן עדיין "בנות", כאלו שצריכות להיות בבית לפני החושך, כאלו כשדברו בטלפון והיה מותר לשאול אותן "עם מי את מדברת?" (ואת חייבת לענות). כאלו שעמדו במטבח והגישו אוכל ועשו כלים. שליטה וחופש תנועה היו יותר של הבנים.

קצת קשה לשים את היחס כלפי "הנקבות" בבית במסגור מדויק שישקף את התמונה. אליי לדוגמא, תמיד התייחסו כאל "בן". הזמינו אותי ללכת לדוג או לצוד עם האחים שלי. וכשאחיות שלי עמדו במטבח להכין אוכל לארוחת החג? אני הייתי עם הבנים מרימה כסאות ושולחנות. אז, בהתבסס על זה, היה לי הרבה חופש להיות "אני". להיות עם פרפורמנס של בן, ולא לקבל התנגדות או דיכויי לחלק הזה. למרות ההבניות של ההתנהגות והמראה שלי, אף פעם לא ממש התבקשתי לעשות אחרת. הייתי חוזרת מהאוניברסיטה בגיל 21 ומשחקת כדורגל עם הנערים ברחוב באמצע השכונה. אימא שלי הייתה אומרת לי "מספיק, כבר גדלת, את לא ילדה שיכולה לשחק בשכונה", אבל מעולם לא אמרה "את בת, את לא יכולה לשחק כדורגל עם הבנים". הבנת למה אני מתכוונת?

צילום: דנה ברכה

מהם האתגרים שעומדים בפני נשים בחברה הפלסטינית ככלל וכלסביות בפרט?
שאלה מאוד גדולה שאפשר לכתוב עליה מאמר של אלפי מלים. להיות אישה בחברה הערבית פלסטינית, אומר להיות אישה כמו בכל חברה שמרנית ופטריארכלית. להיות אישה בחברות כאלה, בגדול ובאופן כוללני, (ואני לא אוהבת הכללות), אומר שיש לך "פחות". פחות חופש, פחות עצמאות, פחות שליטה על עצמך. בהקשר ללסביות זה קצת יותר מורכב. מצד אחד את אישה, אז חלים עליך חוקי ה"פחות". אבל מצד שני, בחברות שמקדשות את הגבריות, "הפרפורמנס" הלסבי, יעני סממנים גבריים, יותר "מוערכים", אז החוקים לא חלים לגמרי. לרוב, נשים לסביות סובלות מהצקות על רקע התנהגות לא הולמת מגדרית. זה כמובן לא חד ערכי. חשוב לציין שמיניות בחברה הערבית היא טאבו, גם ההטרוסקסואלית. כך שלא ממש מדברים על זה. וכאשר מדובר בלסביות, המילה מביאה איתה לא רק את "הרעיון" והזכות של השונות המינית, אלא גם דיבור ונגיעה במיניות ו"באקטיביות" / פעילות מינית. לכן, התעסקות בלסביות היא לא פשוטה בחברה הערבית, וזה משום שהיא מציפה את שאלת ועניין המין בכללי.

את מעורבת פוליטית וחברתית, ספרי לנו על הקהילות בהן את לוקחת חלק ומדוע?
המעורבות הפוליטית והחברתית שלי היא בכל רגע נתון ובכל מרחב שאני נמצאת בו, כך שלא אוכל להגיד לך על "קהילות". במרחבים שאני נמצאת תמיד אנכיח חלק ממני שיאתגר את גבולות המרחב והשיח בתוכו. תמיד אביא משהו שיפגיש את הנמצאים במרחב עם הדעות והתפיסות שלהם. אני מלמדת ערבית באוניברסיטת תל אביב וגם "במרכז הגאה" בגן מאיר. גם בשיעור הערבית אני עושה פעילות פוליטית וחברתית, אבל ברור שהיא אחרת. באוניברסיטה אני מנכיחה את הלא-הטרוסקסואלית שלי ומאתגרת את ההטרונורמטיביות שם, ו"במרכז הגאה" את התפיסות הפוליטיות והלאומיות.

ולשאלת המדוע – יש לי ברירה? אין לי את הפריבילגיה לא לחתור לשינוי על ידי הנכחה ואתגור של המרחב. "המהפכה נולדת מרחם הכאבים" ומי שכואב חייב לעשות משהו בשביל שיפסיק לכאוב או שיכאב פחות. ולי כואב.

צילום: דנה ברכה

שייכות מול זרות, היכן המילים האלו פוגשות אותך?
וואו, אני יכולה לחפור לך על זה כ"כ הרבה, אבל מצד שני אני יכולה להגיד את זה במשפט אחד. השייכות והזרות היא מולי, מול עצמי. פעם, מזמן מזמן, עוד לפני שהתחלתי את תהליך היציאה שלי מהארון מול המשפחה – הייתי בבית הורי ההומה. היה חג והיו שם אחים, אחיות, אחיינים ואחייניות (אולי 30 אישה ואיש), אבל הזרות שהייתה לי שם לא דמתה לשום זרות של ארץ רחוקה או אי בודד. ולעומת זאת, כשבאמת הייתי באי קטן, אי שם רחוק רחוק, הסתובבתי מחוברת בתחושת שייכות ליקום הזה. הסברתי את המשפט שלי "השייכות והזרות היא מול עצמי"?

כיצד את מגדירה משפחה ואיזו משפחה את מאחלת לעצמך?
משפחה, כמו אהבה וחברות, היא לא כותרת ובטח לא סיסמה. משפחה היא ערך שחייב להתקיים דרך פרקטיקה – לא מילה עקרה וריקה מתוכן שמקיימת דם, ביולוגיה ומחויבת אליהם. אהבה, תמיכה, פרגון, הכלה, אינטימיות, קרבה, בטחון, אמון ועוד, אלו צריכים להתקיים בשביל שזאת תהיה המשפחה שלי. ואכן, לשמחתי, יש לי את "המשפחה הנבחרת", כאלה שבחרנו אחת בשנייה, לקיים אחת בשביל השנייה את הערך והפרקטיקה של משפחה. חלק ממשפחתי הנבחרת היא ביולוגית, אבל מה שעושה אותם "משפחה" – היא לא הביולוגיה שלהם, אלא הפרקטיקה של משפחה.

צילום: דנה ברכה

במדינה בה עבר חוק הלאום וכמעט התקבל חוק הנאמנות, מה את חוזה ו/או מקווה שיקרה בהמשך?
שני דברים אני חשה, עצב ושמחה. שמחה, כי דבר אחד אני לא צריכה להיאבק בו יותר, וזאת ההוכחה של האפליה וחוסר השוויון, שתמיד היו שם, כך שאני לא "צריכה" את חוק הלאום בשביל לדעת את זה. אבל שאר החברה הישראלית הייתה צריכה את זה. אז זה תמיד היה שם אבל עכשיו זה כתוב ואף מתגאים בו. והעצב על כך שאני רואה את "נבואת הזעם" שלי מתגשמת. במקום שנוצר מתוך עוול מוסרי לא יכול לצמוח משהו טוב כל עוד לא מוכנים לתת הכרה ולקחת אחריות, מה שיכול לתת תקווה לפיוס ולאפשרויות חיים אחרות כאן.

"ان الثورة تولد من رحم الأحزان"- "המהפכה נולדת מרחם הכאבים" |  نزار قباني נזאר קבאני

"على هذه الأرض ما يستحق الحياة"- "על אדמה זו מה שווה לחיות למענו" |  محمود درويش מחמוד דרוויש

"دارت على فتيةٍ دان الزمان لهم فما يصيبهم إلا بما شاؤوا" – "סתובבה בין צעירים שהזמן חב להם ואשר יקרה איתם רק מה שירצו" |  أبو النواس אבו אלנואס

كلمات قابلتها بطريقي في الحياة وكانوا لي لقادة بالحياة
אלו מלים שפגשתי במהלך דרכי בחיים והיו לי למובילות דרך