הלב נמצא מצד אחד עם הדת ומצד שני עם עצמו

לימוד בישיבה | צילום: מנחם מנחמי | גמלאי עיריית טבריה | CC BY 2.5

היי שלום שמי אלי ורציתי לשתף אתכם בסיפור חיי האישי.

גדלתי במשפחה חרדית. אני יודע שלרבים מכם זה נשמע מקום חשוך ואתם חושבים  לעצמכם: "אוי, חרדי מסכן, הוא סגור, אסור לו מה שלנו מותר". אולי אתם צודקים במחשבה הזו או שלא?

אני יליד שנת 1999 חשבון קצר אני בן 19 כמעט ורבע.

באזור גיל 14, בדיוק בגיל שבו כל נער ונערה מתחילים ממש להכיר את עצמם, הנערים החרדים נכנסים לישיבה קטנה. אצלי זה קרה בשנת 2014, וזו הייתה הפעם הראשונה שאני נכנס למקום עם חברים חדשים שלא באמת הכרתי עד היום. כל זה גרם לי משום מה להתחיל להיות לא מה שאני, והביא אותי לשאול את עצמי למה אני לא מתנהג כמו מי שהייתי עד היום, שמח ומלא אנרגיות?

אבל האמת היא שידעתי את הסיבה – במשך כל אותה שנה הייתי תלותי באחד מהחברים שלי. תמיד רציתי שהוא יהיה רק איתי ולא הבנתי למה אני צריך דווקא אותו בזמן שכולם רוצים אותי ואת הקרבה שלי, ואני כלל לא צריך אותו.

הגעתי למצב שאני חולם עליו בלילה ולא מוצא מנוחה עם עצמי, כל הזמן הייתי במתח ולחץ מטורף שגרמו לי פתאום לא להיות הכי מוצלח בלימודים ולהרגיש רע, במיוחד שהוא לא יודע שאני תלותי בו.

גם הבטחון העצמי שלי נפגע – מילד שתמיד אומר את המילה האחרונה בכל מקום, אפשרתי לו לקחת את המקום שלי ולהיות המילה האחרונה בישיבה, מה שהוריד את בטחון העצמי שלי שגם כך לא היה כזה חזק, וגרם לי להרגיש גרוע יותר מיום ליום.

בהמשך הבנתי שהייתי מאוהב בו ברמות קשות, אבל במצב העכשווי פשוט הרגשתי נחות לעומתו.

רק שתבינו, אני הייתי ילד הכי מוצלח בבית הספר וברגע שהגעתי לישיבה נקלעתי למצב שאני תלותי במישהו שלוקח את המקום שלי, ובשביל שהוא יהיה רק איתי אני רב עם כל מי שמדבר איתו. זה הוביל אותי למצב שלא הקשבתי בלימודים, ולא הבנתי את כל מה שמדברים, כי הייתי שקוע במשהו שמעסיק אותי במשך היום וגם בלילה ולבסוף לתחושת נחיתות ומתח וחוסר בטחון עצמי.

הרגשתי שעולמי חרב עליי מיום ליום, ואף אחד לא מבין אותי, בעיקר כי בכל הזמן הזה גם אני לא הבנתי את עצמי. הכל נגרר דבר אחרי דבר, והיה נראה שאני זה שגורם לכל. מה שהכי גמר אותי באותו זמן היה שכל היום הייתי מאשים את עצמי, עד שהגעתי למצב שהרגשתי שאין לי כוח לסבול כבר.

הסבל נהייה מוחשי וראיתי שאני מפסיד לימודים, חברים, וכמו ילד כאפות אני מקרין לו אהבה והוא אפילו לא פוזל לכיוון שלי.

למרות שכבר קיבלתי על עצמי לא לחשוב עליו יותר, לא הפסקתי לחשוב עליו. היה לי ממש קשה לשכוח ממנו בגלל שלמדנו באותו מקום ותמיד הייתי רואה אותו מול העיניים שלי, בגלל שהוא היה חברותי ברמות וגם בגלל זה שבכלל לא היה ברור לי שאני פשוט מאוהב

לאחר שנה של סבל הבנתי ממש על קצה המזלג שכל הסבל שלי מגיע מזה שאני תלותי, ואחרי תקופה ארוכה שרק דאגתי לו יותר מאשר לי, הבנתי שמה שעובר עליי לא יכול להמשיך.

החלטתי להתחיל לדאוג לעצמי ולעשות מעשה שהיה נורא קשה לי נפשית והתחלתי את השנה השנייה לישיבה בלי לתת לו שום יחס.

אבל למרות שכבר קיבלתי על עצמי לא לחשוב עליו יותר, לא הפסקתי לחשוב עליו. היה לי ממש קשה לשכוח ממנו בגלל שלמדנו באותו מקום ותמיד הייתי רואה אותו מול העיניים שלי, בגלל שהוא היה חברותי ברמות וגם בגלל זה שבכלל לא היה ברור לי שאני פשוט מאוהב.

באחד הימים הראשונים בישיבה בפנימייה החדשה היינו כמה חברים בחדר. ומה שקורה לילדים על גבול הנערות ששמים אותם בחדר סגור זה שהם מתחילים להשתולל, וזה בעצם מה שעשינו. התחלנו במלחמת כריות, אני הייתי בקבוצה שלו והייתי איתו על אותה מיטה, החשמל היה מכובה, ואני לא מצאתי לעצמי מנוחה כי הוא היה לידי אם גופיה  ונשען עליי, ואני ברחתי מהמיטה מסוג של התרגשות שהנה סוף סוף מתחיל בינינו חיבור, אבל הוא לקח את זה בתור כך שאני מתרחק ממנו.

הרגשתי פספוס שלא החזרתי לו אהבה, אבל פשוט לא הבנתי מה עובר עלי. לא ידעתי שאני נמשך לגברים כמו שהזכרתי, בעיקר בגלל העובדה שכשהייתי מסתכל על נשים הייתי פשוט מתאהב, אז ממש לא מצאתי את עצמי כלל.

רק שתבינו – אני ילד חרדי שלא יודע מזה פורנו, או שאר סוגי פירוק מיני למיניהם. ידעתי את הבסיס כבר בגיל ממש קטן, כמו מה זה נישואים, אבל לא ממש הבנתי ובוודאי לא ידעתי שיש דבר שנקרא שאני נמשך לאותו מין כמו שלי, כי בתור ילד שההורים שלי היו שומעים שאני עושה דברים עם ילדים אחרים, זה היה גורם לי לעונש ונזיפה ותמיד היו אומרים לי שמדובר במעשה של תינוקות ושאני בוגר וצריך לעזוב את זה.

התחלתי להיות קול עם החבר'ה בשביל להתחיל לשקם את עצמי מכול ההריסות שלי. הרגשתי שאם אני לא יעשה את זה עכשיו אני יגמר פשוטו כמשמעו.

במקום להיות עסוק כל הזמן בלהגן עליו מילולית ופיזית, הייתי יושב ומצחיק את כולם וכלל לא מתייחס אליו. הוא מצידו לא הבין שאני בעצם לא יכול לדבר איתו כי הוא הורס אותי נפשית. הוא הרגיש את הריחוק שלי וזה הביא אותי שוב לחמול עליו ולהתחיל שוב לפתח אליו רגשות.

ציפיתי שאולי יבוא היום והוא… האמת שלא ממש ידעתי מה רציתי ממנו.

ההתלבטות הכי גדולה היא אם ללכת לפתוח נושא, שאם אני מקבל לא אני נהיה אפס. שעוד שנייה יכנו אותי הומו ומה שבטוח שלהמשיך להיות בחור מין המניין אני ממש לא אמשיך

עם הזמן, שהתחלתי שוב להתאהב, הבנתי שזה לא משהו שקשור בתלותית אלא פשוט מאהבה אמיתית לאופי שלו ואליו עצמו.

החלטתי שאני רוצה יותר להיות בקרבתו. בנקודה הזו כבר ידעתי לאט לאט מה פועל בי, אבל לא ממש הבנתי איך אני אראה לו את זה, והאם הוא בכלל אוהב אותי בכל הבחינות. זו בכלל לא הייתה שאלה כי מהר מאד הסתתי את המחשבה, מפני שאני דתי ולכאורה זה סותר את הדת, (למרות שבהמשך הבנתי שזה ממש לא כך, אבל זה מה שידעתי אז).

לקראת השנה השלישית לישיבה חשבתי לעצמי "מה יקרה אם אני יפתח את הנושא איתו? אולי הוא מתחבט בדיוק כמוני?" לפעמים אפילו הייתי ממש מרגיש שהוא מסתכל עליי במבט של אהבה ואני לא מסתכל כלל. מרגיש כל פעם תחושה של "כוס עמק העולם". אני רוצה להתחבר אליי, אל הנשמה שלי ולמה שהיא מרגישה. נמאס לי לרדוף אחרי עצמי ולבקר את עצמי על כל פרט שאני עושה.

אני רוצה לדבר איתו לראות אם הוא בקטע שלי כמו שאני חושב או שאני פשוט חולם שנתיים ואין כלום.

אבל מה אני אעשה? איך אני אפתח איתו נושא כזה? זה לא אפשרי בכלל, במיוחד שאני כביכול זה ששומר על עצמו מלדבר דברים כאלה. תמיד הקרנתי על עצמי הכי גבר שבעולם שלא נדבר על הכי סטרייט שבעולם ודבר כזה פשוט יפיל אותי על הצד שהוא יגיד לי לא.

זה היה יום חם מאוד. אותו יום לא הלכתי להתאמן כמו שאני רגיל, וגם הוא לא הלך לשחק כדורגל. הרגשתי שזה הזמן לדבר איתו. זה זמן לטבילת האש הראשונה שלי לחיים האלה ולהתחבר למי ומה שאני בלי לחשבן לאף אחד!

המצפון לא גומר לפעול……

ההורמון כנגד המצפון מבעבע…….

הלב נמצא מצד אחד עם הדת ומצד שני עם עצמו….

וההתלבטות הכי גדולה היא אם ללכת לפתוח נושא, שאם אני מקבל לא אני נהיה אפס. שעוד שנייה יכנו אותי הומו ומה שבטוח שלהמשיך להיות בחור מין המניין אני ממש לא אמשיך.

אז מה אני עושה? ומה יצא מזה? ומה עם המצב הדתי? האם אני אוכל אי פעם לדבר על זה עם מישהו?

המשך בשבוע הבא…