"היציאה מהארון החזירה אותי לילד שהייתי: חייכן, מאושר, וכן, גם הומו. ביום שישי אני אצעד בשבילו"

"זה היה מסע שהחזיר לי את אותו מפתח לאושר שחשבתי שאיבדתי בגיל 13. מסע שהחזיר לי את הגבריות, הביטחון, את הכוח והאמת שלא הסכמתי לוותר עליה"
רועייולדוס2
צילום: באדיבות המצולם

הארון 1994-2001 – נולדתי נורמלי עם מפתח לאושר שהונח לי בכיס הקטן על ידי זוג ההורים הטוב בעולם. והייתי ילד נורמלי, חייכן, מאושר, עם המון חברים, תלמיד מצוין, חביב המורות, אהוב הבנות, רץ בין חוגים, המון תחביבים. ידעתי שכל העולם יהיה פרוש לרגליי אם אהיה הכי טוב שאני יכול – עד שפגשתי אותו לראשונה: הארון.

הייתי בערך בן 13 כשהרומן המאולץ הזה בינינו החל, והרגשתי איך מפתח האושר הולך לו לאט לאיבוד. תקופה שבמהלכה איבדתי שלב אחר שלב מרכיבים רבים בזהות שלי, את העצמאות והביטחון, האמת, הכנות. תהליך, שרק בסופו אאסוף מחדש את כל החתיכות לזהות אחת שלמה. רק שנים אחר-כך היא תהיה באמת גם גאה. היו אלה שנים של מחנק וצפיפות שלא מגיעים לאף בחור צעיר שמגלה את העולם.

מחשבות ארורות ומשונות שהתגנבו והשתלטו על אותו ילד תמים בלי כל הכנה. האם היו סימנים מקדימים? יתכן. מאד יתכן גם שלא. הרי הייתי רגיש וגם חזק, עם המון חברים אבל עם "כתב של ילדה", אהוב הבנות אבל ילד של אמא, אלוף 100 מטר אבל משוגע אירוויזיון. המוני ניגודים שלא עזרו לי להבין מי אני. הגבריות שלי הייתה לי קצת יותר מורכבת ובין ג'ורג' מייקל לאלי אוחנה יצאתי קצת מבולבל. הרגשתי קצת שונה מבנים אחרים. ובדיוק אז, התאהבתי.

אני בן 15 וחצי, במשלחת לפולין. שם אני מכיר את יספר, בחור גרמני בן 17 שגרם ללב שלי לדפוק כמו ש-100 בנות בבית הספר בו למדתי לא גרמו במשך שנתיים. שום דבר מיני לא היה שם, אבל אינספור מחוות רומנטיות שהדהימו, זעזעו אותי והרעידו את עולמי כמו שלעולם לא קרה לי לפני כן. ולא הרגשתי שיש לי למי לספר. לא לחבר, לא להורים או לאחיות שאני כל כך אוהב. גם לא לעצמי. דממה. ההיכרות הזו בוורשה תוביל לשנה וחצי של רומן אפלטוני שישנה לי את החיים: חילופי מכתבים, ביקורים, לימודי גרמנית ובעיקר צלילה לשנים של חיבוטי נפש ותהיות על אותה התאהבות בלתי מוסברת באמצע החיים. היה בזה עומס רגשי די גדול על ילד בן 15 וחצי שלא ממש הבין מה עבר עליו: תחושות מורכבות של בלבול, אשמה, טירוף מערכות.

עוד בנושא:  דין אחמד טיבי כדין סמוטריץ' ובן גביר

גיל 16 וחצי אני מבין שרצוי להתמקד בחיים עצמם בחולון. איזה פאן. אבל איך אפשר כשבכל רגע אני מרגיש מישהו אחר: בבוקר נורמלי, בערב סוטה, ביום ראשון "יהיה בסדר", ביום שני יודע שאין תקווה. הורמונים של גיל ההתבגרות מתובלים טוב טוב ברגשות אשמה, רכבת הרים שלרגע לא עוצרת. רגע אחד מתעודד מ"על בנים ועל בנות" ומבין ש"יתכן מאד שמדובר בתקופה שתחלוף" רק כדי לצאת למסיבה ולהסתכל שוב על בחור במשך שעה. אוף.

אני כבר בן 17-17 וחצי, מתאהב שוב בבחור ושומר את זה כמובן לעצמי, משקר על רוב השאלות ששואלים אותי. מעדיף לא להגיע לאירועים משפחתיים, ממעט בביקורים לסבתא וסבא שאני כל-כך אוהב. לחברים שלי כבר יש חברות, שוכבים, יוצאים, ומה יהיה איתי? מתי אני אכיר מישהו לאהוב? ומה קשור "מישהו"? ושוב אותן תהיות: מה אם אחרי הכל אני 'כזה'? אין מצב. אולי כן? בחיים לא אהיה מאושר. ומחלות? ומה עם משפחה? וילדים? וכמה שאלות? ואין את מי לשאול.

השהות בארון היא תהליך פסיכולוגי כל-כך מורכב שרץ בין המודע לתת מודע בעת ובעונה אחת. ובכל אותה תקופה הקפדתי לשדר 'עסקים כרגיל' כלפי חוץ: להיות מרוכז בלימודים, להצליח בבחינות, בבגרויות, להתכונן לצבא, להוציא רישיון נהיגה ובעיקר לשקר. לשקר לשקר לשקר. למורים, לחברים, להורים, לעצמי. בעיקר לעצמי. וצריך לשמור על השפיות.

עוד בנושא:  מרחב בילוי חדש לקהילה הטרנסית קווירית וחבריהם.ן

גיל 18 הגיע, וצה"ל קורא לי. אני מתגייס לדוכיפת, בהמשך עובר לגדנ"ע. הפנטזיות גוברות, המחשבות מתעצמות, התסכול כמעט מתפוצץ אבל דווקא בתוך הטירוף אני חייל מצטיין. אין חשדות. כולם מרוצים. ההורים גאים. במקביל לשקרים, אני מתחיל לחקור יותר ויותר. לאט-לאט נחשף לאתרי היכרויות, צ'אטים ושות'. אני מפתח מומחיות במחיקת היסטוריה באינטרנט, שחס וחלילה לא ידעו, ומשכלל את יכולות המרמה והפרת אמונים: בבוקר משקר לחברים, בצהריים לאמא, בערב לאבא, ובלילה לפני השינה לעצמי. העומס הולך וגדל, ועמו אינספור רגשות שליליים: בלבול, אשמה, חרדות, בדידות, תסכול, צער, עצב.

בגיל 20 וחצי מתחיל המסע המשמעותי ביותר של חיי. כמעט 7 שנים של מחשבות, תהיות, פנטזיות, פחדים וחששות מתגלגלים לתהליך היציאה מהארון שלי. אותו ארון בו הייתי כלוא לעתים במודע לעתים שלא. אותו ארון בו איבדתי חלקים גדולים כל-כך מהזהות, שמחת החיים, האומץ והביטחון שלי כילד.

בליץ היציאה שלי מהארון נמשך מספר חודשים, והקדשתי לו את כל המרץ, התעוזה והכישרון שיכולתי. שקשקו לי הרגליים ורעד לי הקול בכל פעם מחדש, ועשיתי את זה בדרכים שונות ומשונות. זה היה מסע שהחזיר לי את אותו מפתח לאושר שחשבתי שאיבדתי בגיל 13. מסע שהחזיר לי את הגבריות, הביטחון, את הכוח והאמת שלא הסכמתי לוותר עליה.

היציאה מהארון החזירה לי את היכולת לנשום שוב, לצחוק, לחיות, להיות אני. היציאה מהארון בעיקר החזירה אותי לאותו ילד בן 13 שהייתי לפני שנכנסתי לתוכו: ילד חייכן, מאושר, נורמלי וכן, גם הומו. ביום שישי אני אצעד במצעד הגאווה בתל אביב בעיקר בשבילו.

מקדיש את הפוסט להורים שלי, שלרגע אחד לא ויתרו עליי.

חג גאווה שמח.

עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן