הגיע הזמן לפרוץ את גבולות המגדר וליצור איחוד מגדרי

"אנחנו דור היברידי. אנחנו נוצרנו כקומבינציה חיה שלא יכולה להיות מוגדרת במונחים של שחור או לבן, מזרחי או אשכנזי, ושל זכר ונקבה. אצלנו אין מקום להפרדות והעדפות. הגיע הזמן לשנות את חוקי המשחק. לכתוב חוקים חדשים שמתאימים לנו, לדור הזה"
human-rights-3805188_640
pixabay | cc0

“אין שיוויון יש שוני”, קראתי בפוסט של אחד האמנים הגדולים והמוצלחים בארץ. הוא כתב שתפקידו כגבר הוא לשמור על יופייה של האשה, ותפקיד האשה לחבק, להכיל, ובעיקר להיות יפה. “אי אפשר להשוות בינינו. שונים. אני זכר… (ואת נקבהׂׂ)”. בהתחלה התמלאתי זעם, הפמיניסטית שבי יצאה– אבל אז הבנתי- זו התפיסה שקיימת בעולם שלנו. יש אותנו ויש את ההם. אני גבר ואת אשה. יש הפרדה. וההפרדה הזו קיימת בכל מה שמגדיר אותנו כבני אדם. אני לדוגמא, אישה לבנה להט”בית אשכנזייה ישראלית שנולדה למשפחה יהודית. זו אני. ויש כמוני עוד, אבל יש גם אנשים שהם לא כמוני, הם שונים ממני, ולכן לעולם לא נוכל להיות שווים, כי ברגע שיש שוני – אין שיוויון. זו המוסכמה החברתית. מוסכמת ההפרדה. והארץ שלנו דשנה בהפרדות -של שמאלנים מימנים, ערבים מיהודים, מזרחים מאשכנזים, אבל גם, כמו בשאר העולם– נשים מגברים.

ועל זה אני רוצה לדבר. על ההפרדה המגדרית. ההסתכלות הקיצונית הצבועה שחור או לבן, המתעלמת לגמרי מהקשת הצבעונית הקיימת בבין לבין. והקשת הזו קיימת בכל אחד ואחת מאיתנו, והיא מורכבת משני כוחות, שמתמזגים ומתערבבים אחד בשני בכל רגע ובזרימה בלתי פוסקת. כמו פלטה של צבעים שמצד אחד צבועה כחול ומהצד השני אדום, ובמרכזה מערבולות קטנות צבועות סגול על שלל גווניו. ואנחנו נוטים להתעלם מהסגול, לחבוש משקפי שמש ולראות שני צבעים בלבד, ואנו כמובן דואגים לשמור על הגוון שזיהינו, כי האחר הוא אויב.

והאמת היא, שלא אנחנו אשמים בכך, זה העולם שגדלנו לתוכו.

בכולנו רשומה תחושת היפרדות, תחושה שהחברה מטמיעה בנו מהרגע שנולדנו: כבר בילדותנו מגדירים אותנו כשונים זה מזה – יש בנים ויש בנות. ההפרדה הזו היא ראשונית ונקבעת ברגע שהמיילדת מכריזה “זה בן” או “זו בת”. זהו- מכאן הילד מוגדר ומצופה ממנו להתנהג בהתאם למאפיינים הפיזיים שלו. זו תבנית שהחברה מחייבת אותנו להתאים אליה, ושמקבלת תמיכה מההורים, שפוחדים שבנם יהיה חריג ולא מקובל בחברה שהם מכירים.

זו ההפרדה המגדרית, והיא, מכורח הראשונות שלה, אב הטיפוס לכל הפרדה מכל סוג שהוא. והפרדה, וניפרדות, הופכות בסופו של דבר לגזענות.

מה שמעניין הוא, שבעת ההפרדה הזו והניסיון שלנו להתאים להגדרה שהוגדרנו ע”פ המאפיינים הפיזיים שלנו, אנחנו מתרחקים לא רק אחד מהשני אלא גם מעצמנו: כי בכולנו קיימת אנרגיה זכרית ואנרגיה נקבית, יין ויאנג, ובניסיון להתאים עצמנו לחוקי המשחק, אנחנו מדחיקים את הצד שלא בהלימה לאיבר המין שלנו. ברגע שכנשים נקבל ונאהב את הצד הזכרי שבנו, ובעיקר כגברים נקבל את הצד הנשי שבנו – נוכל להסתכל על המין האחר במבט רך ומזדהה הרבה יותר.

אני לדוגמא, במשך כל חיי הרגשתי חוסר שייכות, מה שטיפח בי את הצורך להתאים. עם זה, הרגשתי גם צורך לרצות את החברה. שיחשבו עליי דברים טובים. שיראו שאני כמוהם. הייתי ילדה טובה וממושמעת לכל חוק באשר הוא, וגם כזו שחשוב לה קצת יותר מדי מה חושבים עליה, ומהעולם קיבלתי מסר מאוד ברור – את בת, ולהיות בת אומר להיות יפה, עדינה וחמודה, מכילה, קשובה, נקייה ושקטה, ככה זה בעולם. לכן כל רצון שהיה לי לשחק בבוץ, לרוץ להשתובב, ולהיות כאחד הבנים, דוכא בגלל הפחד ממה יחשבו כשיראו בת שלא מתנהגת כמו בת, שלא נכנסת למשבצת הנשית.

בעת הניסיון שלנו להתאים להגדרה שהוגדרנו ע”פ המאפיינים הפיזיים שלנו, אנחנו מתרחקים לא רק אחד מהשני אלא גם מעצמנו. ברגע שכנשים נקבל ונאהב את הצד הזכרי שבנו, ובעיקר כגברים נקבל את הצד הנשי שבנו – נוכל להסתכל על המין האחר במבט רך ומזדהה הרבה יותר

אז עיקמתי את הצורה שלי, פיתחתי דפוסים שמתאימים לחוקי החברה, ונהייתי “בסדר”, “רגילה”. הפכתי חלק מהקבוצה. נהיה לי תפקיד מוגדר, דמות שאחרים יכולים לזהות. וכך בלי ששמתי לב, דיכאתי והדחקתי חצי ממני. שנים שחצי ממני חי בחושך המרתפים שבמעמקי נפשי, משום שהתביישתי בו. לא הסכמתי להאמין שהוא שייך לי. דיכאתי את הצד הגברי שבי עד כדי כך שהרגשתי שהוא לא קיים כלל, כשבפועל הוא חי בועט וסוער מבפנים. עם הזמן ובלי ששמתי לב התחלתי להרגיש שנאה קלה לגברים, רגש שהיום אני מבינה שהתפתח מקנאה – בזה שלהם “מותר” לעשות דברים שלי “אסור” רק בגלל היותי אישה.

עוד בנושא:  הדיפלומט ההונגרי ההומופוב התפטר לאחר שנתפס באורגיה עם 20 גברים: "פספוס אישי שלי"

היום אני מבינה שבגלל מוסכמות חברתיות מיושנות, שלא מתאימות לי, יצרתי חוסר שוויון פנימי. אפלייה בתוך גבולות העצמי. אני מבינה שבשביל להיות שלמה עם עצמי עליי לקבל ולאהוב את שני הצדדים שבי, ולהבין שלמרות השוני בניהם, לשניהם מגיע מקום שווה בעולם האישי שלי. היום אני מאפשרת לעצמי לתת מקום לשני הצדדים בי, ואני יכולה להגיד שאני חיה בשלום עם עצמי. כי אני מי שאני. כל כולי. כשאני מסתכלת לאחור אני מבינה שמעולם לא הרגשתי שייכת להגדרות הבינאריות, פשוט כי אני לא אף אחת מהן במאה אחוז, אני לא בן או בת. אני גם וגם. אני סגולה. קיימים בתוכי שני הכוחות, והם מתערבבים ומתמזגים ללא הרף.

מה שעוד אני יודעת היום, אחרי שטעמתי מעט מהחיים, זה שכולנו אחד, וכולנו בנויים בצורה דיי דומה אחד לשני, וצרות שלי יש, יהיו כנראה לרוב בני האדם.

לכן, ואולי זה בא ממקום אגואיסטי ויהיר (ואולי טוב שכך), אני מאמינה שהצעד הבא שלנו כחברה, הוא קבלה של שני הצדדים שבנו, והבנה ששניהם קיימים במידה שווה אך משתנה, בכל אחד ואחת מאיתנו. בפילוסופיה הסינית זה נקרא “יין” ו”יאנג” – שני צדדים הפוכים לאותו מטבע. שני צידי הגבעה. השמיים והארץ, הפנים והחוץ של אותו הדבר. יין- הנקבי, המכיל, האדמתי, הכהה, ויאנג- הזכרי, הפעיל, השמיימי, הבהיר. שני כוחות אלה הם מנוגדים אחד לשני, אך משלימים זה את זה ושואפים תמיד להתאחד. הדואליות הזו קיימת בתוך כל ישות ויצור בטבע, ובטבע עצמו.

השינוי מתחיל מבפנים, תשאלו כל מנהיג רוחני. וברגע שהזכר והנקבה שבתוכנו יתאחדו, ויקבלו מאיתנו ביטוי שווה ושיוויוני, כך גם נוכל להתאחד ולקבל אחד את השנייה בעולם הפיזי, החיצוני. נשים וגברים, בנים ובנות יחד. איחוד מגדרי.

טליה שלמון | צילום: ירדן שלמון

אז למה בעצם אנחנו מדכאים חצי מאיתנו?

מאז ומעולם לנשים יוחסו תכונות המזוהות כ”נשיות” יותר, ולגברים תכונות המזוהות כ”גבריות”, ועד היום אנו מתאימים עצמנו, או לפחות מנסים להתאים, בהתכחשות למי ומה שאנחנו מרגישים באמת בתוכנו, לתבניות הסובייקטיביות האלה. אבל מי קבע שנשים הן ככה וגברים ככה? מי כתב את החוקים? אז האמת היא, שאת תבנית ההפרדה, וההסתכלות הקיצונית של שחור או לבן, טוב או רע, ושל זכר או נקבה, כמו גם התפקידים המוגדרים לכל אחד מהם, הגו אבות אבותינו הקדמונים. זו הפרדה שקיימת עוד משחר ההיסטוריה, אותה היסטוריה שאומרת שלא כולם נולדו שווים, שיש להלל ולעבוד אל אחד, שמלחמות הן עניין שבשגרה, שלגיטימי לערוף ראשי בני אדם מסיבות פעוטות ועוד ועוד.

חוקים ומוסכמות אשר לנו כחברה הם כבר לא רלוונטיים.

בדיוק כפי שהתבניות של זכר ונקבה כבר לא רלוונטיות אלינו. אנחנו, דור המילניום וסביבתו, הגענו אל עולם שפועל על גלגלי שיניים חלודים. החוקים במשחק כבר מיושנים ולא אקטואליים, לא אלינו.

גבולות העולם מתחילים להיטשטש בצעדי ענק. הגבולות בין מדינות מתחילים להיפרץ, יש איחוד גלובלי. זה מתחיל באירופה וממשיך לכל העולם. התמריץ העיקרי הוא מסחר וכלכלה. גבולות אחרים נפרצים ע”י מהגרים ואפילו ארגוני פשע. מעטות המדינות שמצליחות לשמור על לאום אחיד. בעקבות כך- מיטשטשים גם הגזעים. בארץ, בדור החדש כבר כמעט ולא ניתן להבחין בין “מזרחים” ל”אשכנזים”, וחלק מהילדים אף לא מכירים את המונחים האלה. העולם נע בצעדי ענק אל עבר האיחוד. ואל העולם הזה, ההולך ומתאחד, אנחנו נולדנו, ואנו, בהתאם אליו, נולדנו מאוחדים, גם אם זה אומר דרך המסכים. אנחנו דור היברידי. אנחנו נוצרנו כקומבינציה חיה שלא יכולה להיות מוגדרת במונחים של שחור או לבן, מזרחי או אשכנזי, ושל זכר ונקבה. אצלנו אין מקום להפרדות והעדפות.

עוד בנושא:  הקללה הכי נפיצה בבית הספר

ואנחנו שקיבלנו ויצרנו לעצמנו מציאות של קדמה והתפתחות, ושכל כך מפארים את החופש ופריצת הגבולות, נשארנו תקועים עם חוקים מגדריים מיושנים שמשאירים אותנו כלואים בתוך הגבולות האישיים שבתוכנו. מצייתים לחוקים מיושנים ומדכאים ששייכים לדורות הקודמים. להיסטוריה. אבל שוב, זו לא אשמתנו, הרי הדורות הקודמים הם אשר עיצבו את העולם אליו נולדנו, ועם כמה שנהיה פורצי דרך ונאורים, חונכנו על ידי הדור הזה. חונכנו לגבולות בינאריים.

אבל אנחנו, בניגוד לדורות הקודמים, מבינים שקיימת קשת רחבה של צבעים, גזעים ומגדרים, וכולנו נמצאים על הקשת, כי בכולנו קיימים שני צדדים, דבר והיפוכו, יין ויאנג, וכולנו קצת בנים וקצת בנות. ולכן לכל אדם, ללא קשר למבנה הפיזי שלו\ה, יש החופש לבחור כאינדבידואל, איפה הוא\היא נמצא\ת על הקשת בכל רגע נתון.

פריצת הגבולות המגדריים היא סיום ההומופוביה כי אם אנחנו משוחררים מגדרית, אנו משוחררים מינית, ואנו מבינים שזה בסדר לאהוב את מי שאנחנו אוהבים, וזה בסדר שאחרים יאהבו את מי שהם אוהבים

הגיע הזמן לשנות את חוקי המשחק. לכתוב חוקים חדשים שמתאימים לנו, לדור הזה. הגיע הזמן לפרוץ את גבולות המגדר. ליצור איחוד מגדרי.

פריצת גבולות המגדר מדברת על איחוד המינים, על אהבה וקבלה של אדם את עצמו, את כל כולו, וכך גם קבלה שלו את חברו וחברתו. פריצת גבולות המגדר היא הזכות לאהוב את שני הצדדים שבך, והזכות לתת לשניהם מקום, מבלי לפחד מביקורת או שיפוטיות מהחברה. אני מאמינה שפריצת גבולות המגדר יכולה להוביל לסיום השוביניזם – כי ברגע שגברים יאהבו את הצד הנשי שבהם, יכבדו אותו וייתנו לו מקום שווה בתוכם ומחוצה להם, כך הם יבינו את הנשים ויהיו בחמלה כלפיהן, וגם יבינו כי בתוך כל אשה קיים גבר חזק בדיוק כמוהם. וכך גם להיפך – נשים יראו את שני הצדדים שבגברים.

פריצת גבולות המגדר תביא גם להכחדת הלהט”בופוביה, שנובעת גם היא מהנורמות שמכתיבה לנו החברה, מהפחד מלפרוץ אותן ומהפחד ממי שכבר פרץ – כי כדי לפרוץ גבולות אלה דרוש אומץ אדיר ותעצומות נפש גדולות, ומי שניחן באלה מהווה איום רציני על החברה הממסדית. היא נובעת מהפחד של גברים ונשים מהמיניות של עצמם, ומהראייה הצרה של אנחנו והם. להט”בפוביה במהותה היא גינוי א.נשים אמיצים ורדיקלים שבחרו לפרוץ את גבולות המגדר ולצאת אל חופש האמת שלהםן, ולא להיכנע לנורמות של דיכוי עצמי כפוי.

פריצת הגבולות המגדריים היא סיום ההומופוביה כי אם אנחנו משוחררים מגדרית, אנו משוחררים מינית, ואנו מבינים שזה בסדר לאהוב את מי שאנחנו אוהבים, וזה בסדר שאחרים יאהבו את מי שהם אוהבים. אנחנו לא כלואים במוסכמות שמכתיבות לנו מה נכון ומה לא.

פריצת גבולות המגדר מביאה איתה גם חוסר שיפוטיות – היא יוצרת מצב בו אנחנו לא יכולים להניח את מין האדם שמולנו ע”פ מראה חיצוני, ולכן לא יכולים לצפות ממנו שיתנהג בצורה מסוימת, או להניח שיש לו תכונות אשר יוחסו בעבר למין מסוים – וכך יחוסלו הדעות הקדומות, שהן בסיס לשוביניזם, גזענות ולהט”בופוביה.

ללא שחרור מגדרי, תמשיך לשרור הרגשת הנפרדות והעליונות של מין אחד על אחר, ונמשיך להיות רחוקים משוויון ואיחוד פנימיים וחיצוניים.

ההיסטוריה נועדה שישנו אותה.

לכן הגיע הזמן לחדש ולעדכן את הגדרת המגדר בהתאם לזמנים החדשים. הגיע הזמן לכתוב חוקים חדשים למשחק, ליצור היסטוריה חדשה – היסטוריה של איחוד, של שוויון, של איזון, ושל קבלה והבנה שכולנו אחד, ושהאחד הזה מורכב משני כוחות המאזנים ומזינים אחד את השני כל הזמן, שייעודם לחיות בהרמוניה, אהבה וקבלה אחד של השני.

עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
X
דילוג לתוכן