fbpx

הבית הזה שהוא שלי

matanor

"ברגעים אלו אני מתמלא עצב. עולות בי מחשבות שאולי הייתי צריך להשאיר את הבית כמו שהוא, רק כדי שהם יישארו". מתנאור שוכר על תהליך בניית המקום הבטוח שלנו, ועל האנשים שנאלצים, או בוחרים, להשאר בחוץ


"כבר כמה שבועות שהילדים מתחננים לעוגיות… העוגיות שלך. היום לשמחתם סוף סוף נשברתי ואפיתי אותן… אחרי כמעט שנתיים שנמנעתי מזה בכל מחיר. הילדים מאושרים פה וטוחנים עוגיות חמות מהתנור ואני יושבת ובוכה. אני יודעת שזה נדוש אבל אני מתגעגעת אליך. חסרה לי הנוכחות שלך בחיי וחסר לי להיות חלק משלך. שתדע שאין יום שעובר שאני לא חושבת עליך ודואגת לשלומך. יש עוגיות. אולי תבוא לפחות בשביל זה…"

אמצע היום, 5 שנים אולי כמעט מאוחר מדי, אני בוהה בפלאפון ותוהה למה אני מרגיש כאילו הרגש שמציף אותי מסתתר מאחורי ווילון של קהות חושים.

פעם היינו הכי קרובים בעולם, שגית ואני, עוד בימים שלי כנער, כשהדרכנו בבני עקיבא היינו בלתי נפרדים. כששגית התחילה לצאת עם נפתלי, מי שלימים הפך לבעלה, הייתי שם, כשהם נפרדו וחזרו, תיווכתי את כל הדרך לחזרה שלהם אחד לשנייה. שיתפתי אותה בהכל, בעצם, כמעט בהכל. עד אותו יום גורלי, שנייה לפני שברחתי לארצות הברית והחלטתי לספר לחברה הכי טובה שלי את מה שלא סיפרתי לאף אחד.

"… אז זהו", הסתכלתי עליה, הראש שלה היה מושפל לרצפה.

"תגידי משהו…", ביקשתי.

היא הרימה את הראש במבוכה: "אני לא יודעת מה להגיד…"

מיליון מחשבות רצות לי בראש. נפתלי ושגית נפרדים – שגית בוכה ואני שם. מסיבת הרווקות של שגית אני וכל בנות האולפנה עושים הכל כדי לגרום לה לצחוק. מיליון ארוחות ערב חלביות מלאות קלוריות. שגית על מיטת בית החולים מחזיקה את איתי הקטן. "איתי, תכיר", היא אומרת, "זה דוד מתנאור!" והלב שלי מתפוצץ מגאווה. אבל אותן 5 מילים גורליות הפילו בינינו מחסום עצום של ציפייה לא ממומשת.

אני מניח שהבחירה שלי להתרחק ממה ששנינו הכרנו עד אותה הנקודה הרימה בינינו חומה. אותה חומה שחמש שנים לאחר מכן הפכה לקיר בבית שבו אני בוחר לחיות. בית שאני יכול לדבר בו את השפה שלי בלי להתלבש.

מדי פעם כשאני יושב בבית שלי רגוע, אשמע קולות מוכרים מהחלון בחוץ, קולות שמזמינים אותי לבוא אליהם, החוצה, אבל לא מוכנים להיכנס פנימה, לבית שלי

במהלך השנים נקשרתי לעשרות אנשים, אנשים שעברו להתגורר בבית שלי והפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי, כך שלא יכולתי לתאר את חיי בלעדיהם. לכל אחד מהם היה את המקום שלו בבית, היו כאלה שאפילו היה להם חדר מיוחד שהוא רק שלהם. הנוכחות של אותם אנשים בחיי מילאה את הבית שלי באור שלהם. אבל לפעמים כשקיר אחד של הבית נשבר או שהייתי צריך לשפץ, הבית שלי כבר לא היה נוח, היה שם חם מדי, מוצף מדי ובתהליך הדרגתי הם עברו דירה. הם יצאו מהבית שלי ואולי עברו להתגורר בבית אחר.

עוד בנושא:  גריינדר וטינדר לגייז הם לא רק מרחבים מיניים, הם גם מרחבים אלימים

מעולם לא הפסקתי לצאת מהארון, כדתל"ש, כמתנחל, כהומו, כלא הומו, כגבר, כלא גבר, במין מרדף בלתי נלאה אחרי האמת שלי. במרוצת הדרך שיפצתי את ביתי עשרות פעמים בתהליך בלתי פוסק אחר תחושת בית אמיתית. איפשהוא, בתוך כל הטירוף הזה שאני קורא לו חיים, אני מאבד אותם. הקרבה שפעם הייתה כל כך טבעית הופכת לזכרון חמוץ מתוק של מה שהיה. מדי פעם כשאני יושב בבית שלי רגוע, אשמע קולות מוכרים מהחלון בחוץ, קולות שמזמינים אותי לבוא אליהם, החוצה, אבל לא מוכנים להיכנס פנימה, לבית שלי.

אולי זאת העובדה שצפיתי עכשיו בסרט עצוב להפליא שמציפה אותי בכל כך הרבה רגשות. אני מניח שהמחשבה שעוד שבוע אני מחליף קידומת והופך רשמית לבן 30 מייצרת לי יום כיפור קטן. חשבון נפש לבחור שמעולם לא איבד את צורת המחשבה הדתית, הוא אך טבעי. ובכל זאת תהיתי לעצמי כיצד אני בוחר להתייחס ליום הזה שאוטוטו מגיע.

לפעמים, כשאני מרשה לעצמי לנוח על הרהיטים, אותם הרהיטים שאספתי מהרחוב וצבעתי אותם בצבעים שלי, נעים לי בבית שלי. יש בו הרבה זכרונות שלה ושלו, קרובים אליי, רובצים על הרהיטים שלי, מקשיבים לי, מבינים, ברגעים אלו אני מתמלא עצב. עולות בי מחשבות שאולי הייתי צריך להשאיר את הבית כמו שהוא, רק כדי שהם יישארו. אך עם אותו העצב באותה הנשימה יש גם המון התרגשות של מי עוד יבוא לבקר בבית שלי, יוסיף קצת מהאור שלו לשלי, יתארח ומי יודע אולי גם יעזור לי לשפץ.

אני מניח שההתבגרות היא בלתי נמנעת, כשאני מסתכל אחורה על התהליך שעברתי ואני עוד עובר, המילים צמיחה והתפתחות מציירות אותו באור כל כך חיובי. מספרים לי שחשוב שיהיה לי בית שארגיש בו בנוח, שלא אצטרך להתבייש, אך המחיר שאני משלם כדי לצמוח והאנשים שאיבדתי בדרך משאירים בי הדים של געגוע.

ההודעה של שגית גרמה לי לנסות ולפתוח חלון או דלת ולהושיט יד, אך הדלת הזאת כבר נעולה והמנעול של הדלת זר לי. הכאב שלה נשאר רחוק והעובדה שאני כבר לא מסוגל להשתחרר מערימת הציפיות שהתרסקו משאירה אותי חלול.

רוצה לקרוא עוד?

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

עכשיו בוודג'

אסור לפספס!

עקבו אחרינו

גלילה לראש העמוד
X
דילוג לתוכן