לנטוש את תודעת הארון

"בשביל לשבור את הארון, צריך לא רק לא להסתיר את זהותנו, אלא גם לשנות את האופן בו אנחנו חושבים" | לבנה צליל על הקהילה והמאבק הגאה ותודעת הארון שלדעתו צריך להשאיר מאחור
יציאהמהארון
pexels | cc0

לפני מספר שנים בסמינר פוליטי בקיבוץ בצפון, בעת הכניסה לחדר האוכל, אחד מחבריי שיתף ש”וואי, בא לי זין”. כשהאחרים ביקשו שלא ידבר על כך בקול, הוא הופתע ושאל: “מה? למה שאהיה בשקט? מה אני בארון?”.

בסמינר העוקב השאלה הפכה למעין בדיחה חוזרת ונשאלה בהקשרים שונים ומשונים: “אתה יכול להעביר לי את המלח?” – “בטח שאני יכול, למה לא? מה אני בארון?”. השאלה הפכה לבדיחה קבועה שלנו, אך עם הזמן מה שהתחיל כאנקדוטה הלך ונתקע לי בראש. השאלה התחילה לעלות במוחי ברגעים שבהם קיבלתי החלטה שהושפעה באופן כזה או אחר מלחץ או נורמות חברתיות, כפי שהבנתי אותן: רגעים של מאבק כמו בחירה איזו סיסמא לצעוק במצעד, וגם ברגעים טריוויאליים יותר בחיים, כמו בחירה בבגד אחד על פני אחר או בהחלטה האם להתחיל עם בחור שמוצא חן בעיניי.

המילה “ארון” מבחינתי מסמלת לא רק את השלב שבו נמצא מי שמסתיר את זהותו המינית או המגדרית. שכן ההסתרה היא לא איזו בחירה רנדומלית שבאה משום מקום, אלא תוצאה של חברה המשדרת לאדם מה ראוי ומה פסול. ואנחנו הרי יודעים שבחברה שבה הסללה מגדרית היא כה משמעותית, שמי שנולד עם פין ומי שנולד עם פות יחונכו באופן שונה, הזהות המינית לא לבד, אלא היא חלק מסט חוקים שעובר אלינו בדרך כזו או אחרת, אם על ידי הורים, גנים או טלווויזיה, שמראים לנו איך להתלבש, איך להתנהג, איך לדבר, כיצד לחשוב ולהתייחס לרגשות שלנו וכמובן את מי לאהוב ובאיזה מגדר להזדהות, בהתאם לאיבר המין שלנו. ה”ארון” לא נוצר יש מאין כשהגענו לגיל ההתבגרות והתחלנו להבין את מיניותנו. הארון הוא כלל הנורמות היוצרות את המרקם החברתי שבו אדם מרגיש צורך להדחיק ולהסתיר חלק מעצמו, והוא נבנה מסביבנו מהרגע שנולדנו.

המאבק הגאה והקהילה הגאה התקדמו המון. מסוף המאה ה- 19 כשהתעסקו בשאלות בסיסיות כמו מה זה בכלל להט”ב (במונחים אחרים כמובן), וטענו שיש לכך לגיטימציה; דרך הארגונים בארצות הברית בשנות החמישים ובישראל בשנות השבעים שניסו לשכנע שלא מדובר בסטייה או מחלה. כפי שאישה אינה גבר עם “סטייה מגדרית”, כך גם להט”ב יכולה להיות זהות בפני עצמה, זהות לגיטימית, לא סטרייט פגום ולא גבר בתחפושת; ועד מהומות סטונוול בניו יורק או אירוע הוויגסטוק בתל אביב שפתחו את עידן המצעדים, שבו דרשנו (ועודנו דורשים) את מקומנו. לא עוד בקשות, אלא קביעת עובדות בשטח, הנכחה בפועל בלי לבקש רשות ואמירה ברורה שאנחנו לא רק לגיטימיים, אלא שאנחנו ממש סבבה, ואנחנו לא אמורים להתנצל.

ה”ארון” לא נוצר יש מאין כשהגענו לגיל ההתבגרות והתחלנו להבין את מיניותנו. הארון הוא כלל הנורמות היוצרות את המרקם החברתי שבו אדם מרגיש צורך להדחיק ולהסתיר חלק מעצמו, והוא נבנה מסביבנו מהרגע שנולדנו

אלא שעם כל ההתקדמות נראה לעתים שהתודעה שלנו נשארה באותו המקום, המפוחד, המתנצל, זה שלא רואה לגיטימציה בזהותו העצמאית וחייב להכפיף אותה לזהות ה”רגילה” המקובלת, זה שמתגעגע לימי הבושה ועושה אידיאליזציה לארון שנבנה כדי לדכא אותנו.

עוד בנושא:  השר איציק שמולי: "החלטתי לקחת פסק זמן מהפוליטיקה"

אנחנו מכנים את זהותנו “נטייה”, מאשרים שאולי אנחנו אכן סטרייטים לכל דבר שבסך הכול יש להם איזשהו יצר חולני, סטייה, “נטייה”, משהו שולי, לא חשוב ולא מרכזי, אולי זמני, דומה למחשבה על מה לאכול בערב אחד מסויים (“הממ, אני נוטה לפיצה”); בורחים מהמילה “הומו” אל מחוזות זרים (“גיי”) או גרוע מכך אל רמיזות, ובכך מקבעים את מקומה כקללה. קשה להזדהות עם מילה שהוטחה בנו ברגעים של קושי והיוותה (ועדיין מהווה) נשק כנגדנו, אבל אם לא נעשה את זה, אין סיבה שזה ישתנה; את עצם הקיום שלנו אנחנו מצדיקים בכך ש”נולדנו ככה” משל היינו פגם גנטי מולד שאין ברירה אלא לחיות איתו, למרות המגרעות הברורות.

בדיונים על המצעד יש מי ששוכנעו שמקומה של המיניות שלנו ב”חדר המיטות” (ביטוי לחדר השינה שלכשעצמו נועד להלעיג ולעשות דה לגיטימציה למיניותנו), חושבים שעלינו להפסיק להתבדל ולנסות להשתלב, שמסיבה איננה מחאה ושמשמעותו של ה”שוויון” שאנחנו מחפשים, היא להיות כמו כולם. הדיכוי שלנו הוא דיכוי של המיניות שלנו ושל הביטויים המגדריים ה”פרובוקטיביים” שלנו (בין אם הזהות הטרנסית עצמה, או גברים ונשים שלא מתיישרות ל”גבריות” ו”נשיות” בהתאם) ועל כן שמן הסתם שהמאבק נגדו, תהיה החצנת המיניות וכן זריקה של נורמות מגדריות לעזאזל. ה”נורמה” הקיימת היא שמדכאת אותנו ואין היגיון שנאמץ אותה ונרצה להתאים אל המקובל בה. מאז ומעולם היינו חלק מהחברה ואין לנו שום צורך “להשתלב” בה. מה שהשתנה בין פעם להיום, הוא שהיום אנחנו מבקשים לקחת חלק בחברה בתור אנשים חופשיים, ולא מתוך הארון. חלק מהחופש הזה הוא גם החופש “סתם” לחגוג. וכשעצם הגאווה בזהות שלנו היא דבר לא מובן מאליו, גם לחגיגה שלה ברחוב, יש משמעות פוליטית מחאתית.

מאז ומעולם היינו חלק מהחברה ואין לנו שום צורך “להשתלב” בה. מה שהשתנה בין פעם להיום, הוא שהיום אנחנו מבקשים לקחת חלק בחברה בתור אנשים חופשיים, ולא מתוך הארון

חשוב לציין: אאוטינג זה רע. חשיפת זהותו של אדם כאשר הוא לא מוכן לכך יכולה לפגוע בו, אולי אף בצורה קשה. ובכלל, זה שלו. אבל ארון זה רע ולהיות בארון זו לא בחירה חופשית. הארון הוא הדיכוי שנכפה עלינו על ידי החברה וצריך לזכור את זה. לעתים השיח על ארון מגזים בהאדרתו עד כדי תשואות לשלטון שיוצא ב“חקיקה נגד אאוטינג” שעיקר משמעותה הוא אמירה סמלית: נגן על זכותך לביטחון ולחיי חברה, כל עוד תיכנע לארון, במקום להגן על זכותו של אדם להיות חופשי (איך מי שבארון יתבע מישהו על סחיטה, בלי לצאת מהארון? האם מערך הסייבר של השלטון יסייע להבין מי הוציא אדם מהארון לאחר מעשה אנונימי באינטרנט, כדי שהאחרון יוכל לתבוע? ומה בכלל תהיה הסנקציה? זה אפילו לא פורסם/הוחלט עדיין). ארון הוא “מקום בטוח” (כפי ששמעתי מתנדב בקהילה מסביר), כמו שלהיות בכלא עשוי להיות בטוח יותר, ברמה הפרקטית, מאשר להיות בחוץ, כאשר בחוץ יש אנשים שרוצים ברעתך. אז כן, חשוב להסתכל למציאות בעיניים ולדעת שתיתכן סכנה אמיתית לאדם שיעז להיות חופשי, ולתת לכל אדם את החופש להחליט איך הוא מתמודד עם הדיכוי שלו. אבל ראוי לא להתייחס לכלא כבחירה חופשית, וכדאי לזכור את האמת הפשוטה: הארון הוא לא הפתרון שלנו לחברה להט”בפובית, הוא הפתרון של הלהט”בפובים לבעיה שהיא אנחנו.

יציאה מהארון היא תהליך קשה וכואב כמעט אצל כולם. אבל זכינו (חלקנו כמובן) לחיות בתקופה ובחברה שבה זה אפשרי, לאחר עשרות שנים שאחרימות פילסו לנו את הדרך החוצה. ואם כבר יצאנו מהארון, הגיע הזמן שנתקדם צעד קדימה. אני לא יודע אם יכולה להתקיים חברה שבה אדם לא משוייך למגדר עוד ברגע שהוא נולד ומיניות נתפסת כמשהו חופשי שיכול להתפתח עם הזמן לכל כיוון. אבל זה מבחינתי הכיוון, לא להקל על יציאה מהארון בגיל ההתבגרות, אלא ליצור מצב של היעדר מוחלט של ארון. ובשביל זה אנחנו חייבים קודם להשיל אותו מעלינו. לא רק לא להסתיר את זהותנו, אלא גם לשנות את האופן בו אנחנו חושבים. זה לא יהיה פשוט, אבל זה מתחיל מלהבין איפה אנחנו נמצאים וממה מורכב הדיכוי שלנו. רק כך נוכל לשבור אותו סופית.

עוד בנושא:  "לא רק מטבוחה ובורשט": הקסם של הפריפריה- גרסת הדראג

חג גאווה שמח,
ובהפיכה קווירית ננוחם.

עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
X
דילוג לתוכן