גורל אחד

שושנה דמארי ועפרה חזה הונצחו ביצירות תיעודיות החושפות לא מעט הקבלות בחייהן ואולי אף במותן | רון קסלר בוחן את הפער בין הזמרת שהעדיפה את אמנותה על פני בתה, לבין הזמרת שרצתה להיות קודם כל רעיה ואמא
shoshana--ofra

ים של מילים נשפך על "המלכה שושנה", סרטם הדוקומנטרי, עוצר הנשימה, של קובי פרג’, מוריס בן-מיור ושאולי מלמד, שהשתתף בפסטיבל דוקאביב האחרון ושיוקרן בקרוב בסינמטקים וב-HOT8. הסרט מגולל את סיפור חייה, ובעיקר את סיפור אישיותה, של הזמרת, הדיווה, האייקון והתופעה ששמה שושנה דמארי.

נו, איך הסרט? שאל אותי חבר. "יצאתי אופטימי", אמרתי, והדממה מהצד השני של הקו הייתה מחרישת אוזניים. "אופטימי?" שאל החבר. "איך אפשר לצאת אופטימי מסרט כזה?" ואני אמרתי שאפשר, למרות הכול.

בסרט, שהוא מלאכת מחשבת של שזירת חומרי ארכיון, אנחנו נחשפים לדמותה ה – מממ…,איך לומר בעדינות – לא ממש ממלכתית ומלכותית של מי שכונתה "מלכת הזמר העברי". אין שם הרבה דברים שלא היו ידועים למיטיבי לכת, אבל הרצף הלינארי עושה חסד יותר עם האמת ופחות עם הזמרת.

דמארי נולדה להיות מלכה, שום דבר אחר לא עניין אותה, וגם אף אחד אחר לא. נדמה שאת חייה האישיים היא רקמה כתפאורה לקריירה שלה. בעלה שלמה בושמי ובתם נאוה נשארו בישראל בעוד היא עפה מכאן על מרבד של תהילה מסביב לעולם. הסרט עוקב אחרי הגעגועים הקשים של בתה, שמכתביה לאמה קורעים את הלב, ושוב ושוב עולה בצופה תחושה שלמלכת הזמר העברי היה אולי כתר, אבל לא בטוח שהיה גם לב.

"מצב רוחי מזופת", מספרת נאוה לאמה באחד ממכתביה. "אבא סיפר לי שאת נוסעת לאפריקה, ואני פוחדת, כי יש שם חיות גדולות וטורפות".

אבל שום דבר מדמעותיה של נאוה, שספוגות במכתבים שמוצגים בסרט, לא סודק את האמביציה הדמארית.

הסטראוטיפים הייצוגיים שלנו בראש מזדעקים: אישה מעדיפה את זמרתה ואת אמנותה על פני בתה? אבל אולי דמארי לא הייתה אישה רעה (ככה אנחנו קוראים לנשים שמעדיפות קריירה?), אלא שהבעיה היא אצלנו, כי קשה לנו לראות נשים מזרחיות חזקות שבוחרות בקריירה במקום בתפקיד שאנחנו הפריבילגים מייעדים להן – לגדל ילדים בשמחה? אפשר לחשוב שקל לישראלים לעכל נשים לא מזרחיות שמעדיפות במה על פני ביצית.


ובכל זאת, אני חושב שזה סרט אופטימי, הסברתי לחברי, כי על אף שהיו לדמארי בחירות שנויות במחלוקת, עם שובל של נפגעים בנפש, היו לה גם תיקונים – מעיין נובע של ניסים קטנים במהלך המסע הזה שנקרא חיים.

מבטי מופנה לחלק השני של הסרט, שבו מוצג נתק בין דמארי לבין מלחין הבית שלה, משה וילנסקי, שבעקבותיו היא חוזרת לישראל ולמשפחתה. היא אומנם עדיין מלכה, אבל כבר אין לה ממלכה, והמסך מתמלא ביותר ויותר תמונות שלה בדירה הצנועה בתל אביב, עם הבעל והבת.

זה השלב שבו נזכרתי בעוד מלכת זמר, עפרה חזה ז”ל, ובסדרה המצוינת והשנויה במחלוקת שנעשתה עליה – "עפרה" של דני דותן ודליה מבורך, ששודרה ב-HOT8, ובה נחשפנו לדמותה המסוגרת של חזה ולסובבים אותה, ובראשם המנהל האגדי בצלאל אלוני ששמר עליה כמו על כלנית עד שהפרח נהפך לצמח בר.

עוד בנושא:  מי הדביק את מי? זאת לא השאלה

השוואה בין חייה של דמארי לאלו של חזה מעלה כי מדובר בשני סיפורים דומים מאוד ושונים לגמרי באותה מידה: הם דומים, כי שתי הזמרות – שתיהן מוכשרות מאוד, יפות מאוד וממוצא תימני – לא השכילו למצוא את האיזון בין חיים אישיים לקריירה; הם שונים, כי בעוד האחת העדיפה קריירה, האחרת הסכימה להקריב את הקריירה המצליחה שלה לטובת ניסיון להקים משפחה. בשני המקרים הקריירה משתנה כשהגבר הדומיננטי מפנה את הזירה: וילנסקי, כפי שנחשף בסרט, בוחר מיוזמתו לסיים את הקשר עם דמארי, ואילו אלוני נבעט על ידי חזה כשהיא נישאת לגבר אחר.

"עפרה" היא סדרה על תשוקה לחיים פרטיים ועל רצון למשפחה, לילדים, לבית חם. "המלכה שושנה" הוא סרט שנוגע-לא נוגע באי-התאמה לאימהות ואולי אפילו (השערה שלי) בחרטה על הבאת ילדה לעולם.

דמארי אומנם הקימה משפחה בגיל צעיר, אבל מי ההשקיה שלה הושקעו בכלניותה ולא בבני ביתה. כשהתעוררה, זה היה מאוחר: הקריירה התרסקה, בעלה נפטר, בתה עזבה את הארץ, והיא נשארה לבד. אפילו בליל הסדר היא לבד. חזה, מצדה, רצתה מאוד ערוגה משלה, אבל האמביציה והליווי הצמוד של אלוני לצד ההישגיות שלה לא אפשרו לה לרדת מהבמה ולהתפנות לדייטים מדי פעם.


במבחן התוצאה, דמארי הותירה שלושה נפגעים: את בעלה, את בתה ואת משה וילנסקי. חזה השאירה נפגעת אחת: את עצמה.

בשלהי חייהן זכו שתיהן לגבר שהציל אותן: דמארי נשאבה מן המצולות על ידי עידן רייכל, שהקליט עימה שירים חדשים והחזיר אותה להופעות, ואילו את חזה הציל דורון אשכנזי, שמערכת יחסיו איתה מתגלה בסדרה כסיפור אהבה טוב ויפה, נס קטן שמתרחש רגע לפני שכוחות אופל משתלטים על החיים של שניהם ומסיימים אותם בצורה טרגית.

"המלכה שושנה" ו"עפרה" מגוללים סיפורים של טעויות ותיקונים בחייהן של שתי זמרות גדולות. שני סיפורי חיים משורטטים בפנינו – ובעצם, גורל אחד.


תודה מיוחדת ליובל ניב

עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן