fbpx

בחזרה לקיבוץ: מסע של שברון לב ותקווה

ביקורו של קיליאן קולין בקיבוצי הדרום לאחר מתקפת השבעה באוקטובר, עורר בו זכרונות ממלחמת האזרחים בעיראק בתחילת שנות ה-2000 ומתוצאותיו ההרסניות של הסכסוך | "נווה המדבר שהיה תוסס ושופע חיים, עומד עטוף בעלטה של מוות והרס שנגרמו ממלחמה"
Kilian1

המפגש הראשון שלי עם ישראל היה בשנת 2019 דרך טיול של תגלית. יצאתי למסע בן שלושה שבועות, במהלכו חציתי את הנופים המגוונים מאזורי הצפון אל שטחי המזרח ולבסוף אל המדבר הדרומי הצחיח. הייתה לי הזדמנות לבקר בקהילות שונות בישראל וברשות הפלסטינית. במסגרת המסע הזה, ביליתי שלושה ימים ושני לילות בלתי נשכחים בקיבוץ ליד גבול עזה. הזיכרונות שנחרטו בליבי היו של שמחה חסרת מעצורים, חוסן ודו-קיום הרמוני של תושבי המדבר – מרבד רגשי שטבע את עצמו לנצח בנשמתי. בתור אדם שמוצאו ממורשת עיראקית, צפיתי בביטויים אלה של דו-קיום דרך עדשה שעוצבה על ידי ההיסטוריה של הקונפליקט באזור ממנו באתי.

כשאני נזכר בארוחת השבת בקיבוץ, אני נזכר בקריאה הקדושה לתפילות (אדחאן) מעיירה בדואית ערבית-מוסלמית סמוכה המהדהד באוויר. הצירוף הזה של תרבויות ואמונות היה תזכורת נוקבת לאנושיות המשותפת שקשרה את הישראלים היהודים והערבים באזור זה. זה היה מסע שעלה על הציפיות והותיר חותם על התודעה שלי. עמוס בזכרונות של שלום ואחדות, חזרתי לביקור נוסף, רק כדי להתמודד עם מציאות רחוקה מזיכרונותיי היקרים.

קפיצה קדימה בזמן לחודש ינואר 2024, בו חזרתי למדבר הנגב ולכפר עזה – אחד מ-22 הקיבוצים שהיוו מטרה לפלישת חמאס ביום הגורלי ההוא, 7 באוקטובר 2023. נווה המדבר שהיה תוסס ושופע חיים, עמד עכשיו עטוף בעלטה של מוות והרס שנגרמו ממלחמה. הספסל שבו פרחה האחווה ב-2019, בו חלקתי רגעים משותפים עם בן לוויה ישראלי, הצטמצם לכדי אפר. המסלולים שפעם היו שוקקי חיים, הפכו לתזכורות רדופות של דם והריסות. הפרצופים שהרכיבו את התכנסויות השבת, שטוו סיפורים על קידום השלום בין פלסטינים לישראלים, נעדרו כעת באופן בולט. בעקבות האכזריות של חמאס, אף ישות – בין אם היא אדם, חיה או צמח – לא נמלטה ללא פגע. התוצאות דמו לסצנות מסרט אפוקליפטי, תמונה חיה של חסך חושי שנשלט על ידי צחנת המוות והדי ההרס. ההרס הזה, אף שהוא מזעזע באופן ייחודי, הדהד את הסצנות המוכרות מדי של הסכסוך אותו חוויתי בילדותי בעיראק, והדגיש את הטרגדיה האוניברסלית של המלחמה.

משום ששורשי מגיעים עד לעיראק, ארץ פגומה ממלחמות ומאכזריותו של הסכסוך, ההרס שנצפה בכפר עזה עורר בזכרוני את הדי העבר שלי. המסע האישי שלי, מהתבוננות בשלטון האימה של סדאם ועד להתבוננות בתוצאות בכפר עזה, מדגיש נרטיב רחב יותר של חוסן ותקווה מתמשכת לשלום. כיליד מלחמת עיראק-איראן, היעדרותו של אבי בששת החודשים הראשונים של חיי העידה רבות על מחירי הסכסוך. הפלישה לכווית והמלחמות שלאחר מכן ביססו את נרטיב המלחמה כבן לוויה לא רצוי בחיי היומיום שלנו. הזיכרונות מהפלישה של ארה”ב ב-2003, מלחמת האזרחים שהגיעה מיד לאחר מכן, ואובדן של זכויות לנשים, חילונים וחברי קהילת הלהט”ב שהגיעו בעקבותיה, הדגישו עוד יותר את המציאות הקשה שמביא איתו סכסוך.

עם זאת, כפר עזה היה פרק ייחודי במסע שלי, שחשף צורה של רוע שהתעלה מעל החוויות הקודמות שלי. בפלישתו, חמאס תקף בדקדקנות במיוחד פעילי שלום שלא רצו דבר מלבד שלום ושגשוג בין ישראלים לפלסטינים, ולא חסך בזוועות במהלך המרדף אחריהם. זה לא היה רק לקחת חיים; זו הייתה התקפה מתועבת על עצם הסיכוי לשלום. הרוע שהתפתח הזכיר לי את הכוחות המוזכרים בקוראן – גוג ומגוג – ישויות של רשע טהור שאפילו אלכסנדר מוקדון הקים נגדן חומה, לפי הנבואה המוסלמית.

עוד בנושא:  גול בשביל דני - טורניר הנשים לזכרה של דניאל כהן שנרצחה במסיבת הנובה

החינוך העיראקי שרכשתי, בצל הדיקטטורה של סדאם חוסיין, הצית את להבות האנטישמיות. עיראק, ביתם של 165,000 יהודים עיראקים, הייתה עדה להגלייתם הכפויה לאורך עשרות שנים של רצח עם. לאחר מכן, נוצרים, יזידים ומנדאים נפלו קורבן לטיהור אתני שנוהל על ידי משטרים דיקטטוריים, פוגרומים נאציים, מיליציות איראניות ודאעש. השחיקה האיטית של הסובלנות והדו-קיום התרחשה באופן שיטתי, מונעת על ידי מסעות שנאה שהובלו על ידי לאומנים ערבים ומאוחר יותר הודלקו על ידי תנועות איסלאמיסטיות, והובילו את עיראק לעידן האפל ביותר.

ימי הלימודים שלי היו בסימן טקסי חובה להנפת הדגל, לכאורה פטריוטיים אך עמוסים בשנאה. קריאות “מוות לאמריקה; מוות לציונים; מוות ליהודים” הדהדו באוויר, וטיפחו תרבות של איבה. שיעורי ערביזציה ולאומיות הזינו עוד יותר את הקנאות הזו, והותירו חותם בל יימחה על מוחות הניתנים להשפעה.

הזוועות האחרונות בכפר עזה הדהדו זיכרונות של סוג דומה של טרור שביצע משטרו של סדאם – הפדאיון של סדאם, המבשר לאכזריותו של חמאס. ההקבלות היו מצמררות – עריפת ראשים, עונשים אכזריים ושלטון טרור נמשכו גם לאחר נפילת סדאם, כשהם הצטרפו לאל-קאעידה, והותירו שובל של זוועות בערים כמו פלוג’ה ואל-רמאדי.

כשראיתי את ההרס בכפר עזה, הדי המלחמה בעיר בית חאנון בעזה הסמוכה, הדהדו בצורה רודפת. הכאב הדהד משני הצדדים – העם הישראלי שסובל מהרקטות של חמאס מאז 2015 אל מול הפלסטינים שסובלים מדי יום תחת אותו משטר. הלב שלי התנפץ למען הילדים שנותרו יתומים, הלהט”בים העזתים שנותרו ללא מחסה או תרופות מצילות חיים, והילדות והנערים הפגיעים שנחשפו לזוועות הסחר בבני אדם והאונס. גניבת הסיוע ההומניטרי על ידי חמאס הותירה רבים ללא מזון ומים, ומס שפתיים לפלסטינים על ידי מדינות הרוב הערבי והמוסלמי, מציירים תמונה עגומה של עתיד התלוי בחוסר ודאות עבור אלה ששרדו.

למרות צלקות הסכסוך העמוקות, הן במולדתי והן כאן, אני רואה זיקוקים של תקווה שמנחים אותנו לעבר עתיד משותף. עברתי את פרקי הסכסוך האפלים ביותר בעברי, ואני מחזיק באמונה שיום אחד המלחמה הזו תסתיים. אני חולם על עתיד שבו ישראלים ופלסטינים חיים יחד במרחבים משותפים, לומדים באותם בתי ספר, סועדים באותן מסעדות ורוקדים באותם מועדוני לילה. לאחר שהייתי עד לאחדות כזו בין יהודים, דרוזים, מוסלמים ונוצרים בישראל, אני מתפלל ליום שבו המציאות הזו תחול על עזתים וישראלים במדבר הנגב. המסע לעבר השלום הוא מפרך, אבל הרוח האנושית, עמידה וחומלת, טומנת בחובה הבטחה של מחר בהיר יותר.

רוצה לקרוא עוד?

תגובות

השארת תגובה

אתר WDG לא יפרסם תגובות המפרות את תנאי השימוש של האתר, לרבות תגובות הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון מבזה או פוגעני.

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הפאנסקסואליות הפוליאמורים הלהט"ב

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן