אני סטרייט, והקהילה הגאה היא גם הקהילה שלי

"המאבק הזה הוא הרבה יותר גדול מנישואים או פונדקאות, זה מאבק על הזכות הכי אנושית בעולם הזה – להיות מי שאת ומי שאתה, בכל מקום, בכל צורה, בכל צבע ובכל בחירה שלך בחיים. בדיוק אותו חופש שהקהילה יודעת להעניק לי"
יפתח שוע

“יפתח, שלא תצא לנו מהארון בסוף…”, אני שומע מידי פעם מכל מיני חברים או בני משפחה שכבר התייאשו מלהמתין להזמנה לחתונה שלי (אם אתם קוראים: זה לא יקרה בקרוב). פעם, לפני כמה שנים, התגובה שלי נעה בעיקר בין מבוכה לבין התנצלות וניסיון נואש להסביר שחתונה זה לא ממש בשבילי, גם אם הם ממש בטוחים שכן. אבל היום אני עונה בצורה הרבה יותר פשוטה וישירה: “ואם אני אצא מהארון? אז מה? זה ישנה את היחס שלך אלי?”

“אהה… אמממ… לא, תראה, זה לא מה שהתכוונתי בכלל. פשוט לא ידעתי… לא הייתי בטוח אם… ברור שזה בסדר, פשוט אני לא כל כך… אתה יודע…”

כן. אני יודע.

נעים מאוד – אני יפתח שוע. גבר, סטרייט, סיסג’נדר, הטרוסקסואל ועוד כל הגדרה אחרת שתרצו להדביק לי – וגם חלק מהקהילה הגאה.

איך זה? טוב ששאלתם.

הרי מה לי ולמאבקים על נטייה מינית? איש מעולם לא ירק עלי כשהלכתי מחובק עם החברה שלי ברחוב, אף אחד לא קרא לי “סטרייט” כשם גנאי, לא השפילו אותי בראיונות עבודה, ההורים שלי אף פעם לא זרקו אותי מהבית (הם אפילו ממש שמחים כשאני בא לבקר), ואם בכל זאת, משום מה, ממש ארצה להתחתן, אני משוכנע שלא תהיה לי שום בעיה.

עוד בנושא:  "הייתי דתייה, נשואה לגבר, אמא לשתי פעוטות והחלטתי לצאת מהארון"

אבל מי שחושב שזה מאבק על נישואים או פונדקאות טועה טעות מרה. זה מאבק על זהות. כשאזרחים ואזרחיות במדינה הזו נאבקים על הזכות הבסיסית להכרה במי שהם ובמי שהן, כשטרנסיות חוטפות מכות בבית הספר וברחוב ולא יכולות למצוא עבודה, כשהומואים לא יכולים לתרום דם, כשיותר מידי אנשים עדיין חושבים שלסבית זו בסך הכל מישהי ש”לא מצאה את הגבר הנכון”, כשביסקסואלית נתפסת כ”חובבת שלישיות” וכשמועמד לתפקיד שר בישראל הוא מי שהוביל מצעד בשם מצעד הבהמות – אז כן, זה הרבה (הרבה) מעבר לנטייה מינית. זהו המאבק האזרחי החשוב ביותר בישראל כיום. מאבק על הזכות הכי אנושית בעולם הזה – להיות מי שאת ומי שאתה, בכל מקום, בכל צורה, בכל צבע ובכל בחירה שלך בחיים.

עד כאן אולי לא חידשתי כלום לאף אחת, אולם השנים האחרונות לימדו אותי עוד דבר חשוב מאוד שהקופירייטר שבי הצליח לתמצת בעשר מילים – האנשים הכי קרובים אלי הם אלה שאוהבים את החסרונות שלי. הרי בסוף לכולנו יש חולשות ונקודות תורפה ודברים שמרתיעים אותנו. אבל כשאני יושב מול החברים והחברות שלי ולא צריך להפוך למישהו אחר, לא לצחצח את האגו או להתבייש לספר שניסיתי משהו ולא הצלחתי, לא להרגיש חולשה כשאני פותח את הלב ולא לפחד להיות חשוף – אני בכלל לא חושב על נטייה מינית. אני חושב רק על כמה כיף זה שאני יכול להרגיש הכי בנוח לשבור את הבינאריות המעיקה הזאת, שמתעקשת שוב ושוב לתחום אותנו בתוך גבולות משורטטים בקפידה, רק כי זה נוח יותר לסביבה.

עוד בנושא:  גריינדר וטינדר לגייז הם לא רק מרחבים מיניים, הם גם מרחבים אלימים

כן, אפשר לעוף על החופים המדהימים של סיני וגם על הרחובות המשוגעים של תל אביב, להתפוצץ מאושר במסיבת טבע במדבר וגם להקשיב באוזניות לרסיטל של 40 דקות, להאמין שיש אלוהים וגם לבחור לכבד אותו בדרכי, לצאת עם נשים וגם לפרגן לחבר שלי ולהגיד לו שהוא חתיך, לנסות דברים חדשים, הרפתקאות מעניינות, ליפול, לקום ושוב ליפול. בלי להסביר, בלי להתנצל, בלי להיות נבוך ובעיקר בלי לחשוש.

כי כזה אני. נאיבי. אני מאמין בזכות של כל אדם לבטא את עצמו בדיוק כמו שהוא רוצה, מחוץ לכל הגדרה או תבנית, תיוג או מסגרת. לא רק מבחינה מינית או מגדרית, אלא גם בבחירת המקצוע, מקום המגורים, סגנון החיים או צבע המכנסיים. זו בשבילי הקהילה הגאה. ואם כך, אז אני שמח וגאה להיות חלק ממנה, ושמח עוד יותר שיש לי המון חברים וחברות בתוך הקהילה הזו, שלעולם אעמוד לצידם ולצידן עד שיזכו, בדיוק כמוני, לבחירה חופשית באמת. ממש כמו הבחירה שהם מעניקים לי.

חג גאווה שמח!

עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן