Pixabay | CC0
הוגינה שלי, שלך וכן, גם שלך, היא היהלום שבכתר שלנו, איבר שיש בו הרים וגבעות, מפלי מים, רצועות עור שמתחבאות בתוכו ומסתירות את הכניסה אליו. והדבר המדהים ביותר בוגינה, הדובדבן שבקצפת, הוא הדגדגן. כל אלה מעוררים את היצר…
הוגינה היא אזור מאוד קדוש והכניסה אליו מאוד סלקטיבית. רק לאנשים ספורים יש את רשות הכניסה לשם.
שהוגינה נמצאת בסערת רוחות, פלגי מים זורמים לכל עבר ואז נשמעות אנחות הנאה ושמחה.
פעם בחודש נסגרת הוגינה בשל ניקיון כללי. אז הגישה לשם היא בלתי אפשרית. הניקיון אורך כמעט שבוע אבל לאחריו הוגינה נוצצת ביופיה, כמו פרח שנפתח באור השמש.
הוגינה היא גם מקור חיים – היא המקום שמתוכו בוקעים חיים חדשים ואז אנחנו מחזיקות את החיים החדשים בידינו, מנשקות אותו ודמעה קטנה של שמחה יורדת לנו מקצה העין. אחרי הפעולה הזאת, הוגינה לא נראית בשיא יופיה.
לכל אישה – הוגינה שלה. יש כאלו עם שיער עבות שמסתיר את כל הוגינה כמו צל מאיים שמסתיר את היופי. יש וגינה עם דשא קצוץ שמאפשר לראות מעט מהפלא הזה ויש את הוגינה העירומה, שהיא בעצם אולי הכי מפתה, יפה וחלקה, שאפשר להחליק לתוכה.
כן, כל אישה עם הוגינה שלה – האחת נפוחה, השנייה צרה, השלישית רזה וצמודה והרביעית כמו ציור עתיק ומעניין בצבע ורוד בהיר.
אבל אני לא נולדתי עם וגינה. את הוגינה שלי יצרתי בעצמי.
סוף שנות ה-60. המקום היחיד שאפשר ליצור בו וגינה הוא במרוקו, בעיר קזבלנקה, אצל הרופא המפורסם ד”ר ג’ורג’ בירו, אדם שיודע לבנות וגינות שדומות אחד לאחד לוגינה מקורית.
בערב שלפני הנסיעה לקזבלנקה התפשטתי, נכנסתי לאמבטיה, הסתכלתי על הדמות שנשקפת אליי מהמראה ואמרתי: “אני בוראת את עצמי מחדש! אני יולדת את האישה שנועדתי להיות! אני רוצה להפוך לאישה שלמה!”.
נכנסתי לאמבטיה וקרצפתי את עצמי. לאחר שיצאתי מהמים, התנגבתי, הבטתי בעצמי בפעם האחרונה ואמרתי בקול מפייס: “גוף מקולקל, אני נפרדת ממך. מעולם לא היית שלי, מעולם לא הרגשתי שאתה שייך לי. מחר תתוקן הטעות ויהיה לי גוף חדש, גוף מושלם, הגוף שתמיד חלמתי עליו. מחר אלד את עצמי מחדש כאישה מושלמת עם וגינה יפה בצבע ורוד. לילה טוב גוף זר”.
כשהגעתי לקליניקה בקזבלנקה, האחות פטימה קיבלה את פניי בשאלה כמה כסף יש לי. נקבתי בסכום והיא אמרה: “זה לא מספיק”. היא הסתכלה עליי ואמרה: “אלך להתייעץ עם הד”ר”.
כשחזרה, אמרה: “בסדר, תני לי את כל הכסף שעלייך, כולל הארנק”. נתתי לה את הכול בתקווה לניתוח המיוחל.
אחרי ספירת הכסף, העלו אותי לחדר שהיה צבוע ורוד, שעל דלתו היה מצויר ורד ורוד ואז הגיע הדוקטור. הוא בדק אותי ואמר: “אני אנתח אותך עוד הלילה, אבל נתחיל עם כל הפעולות עכשיו”.
“גוף מקולקל, אני נפרדת ממך. מעולם לא היית שלי, מעולם לא הרגשתי שאתה שייך לי. מחר תתוקן הטעות ויהיה לי גוף חדש, גוף מושלם, הגוף שתמיד חלמתי עליו”
כמו לפי לידה, קיבלתי חומרים שמנקים את המעיים. חשבתי שאני מתפוצצת מזה, אבל הרגעתי את עצמי ע”י המחשבה שאני עומדת לקבל וגינה. ואז, באישון לילה, הובילו אותי לחדר הלידה שלי. לשמחתי לא היה גבול. ידעתי שהלידה תהיה קשה וכואבת, אבל ממתי לידה לא כואבת?
כשהתעוררתי הייתי קשורה גם בידיי וברגליי כדי שלא אעשה משהו לוגינה החדשה שלי. הכאב היה חזק מאוד, כאילו אלף חרבות או סכינים תקועים בגופי. נרדמתי.
כשהתעוררתי, יד אחת כבר הייתה חופשייה. ירדתי איתה לאט לאט לכיוון הוגינה שלי, לראות האם באמת יש לי אותה…
הכל היה חבוש, אבל היא הסתתרה מאחורי תחבושות ופדים עבים.
כעבור חמישה ימים הגיע הדוקטור ואמר: “היום זה היום שבו תוכלי לפגוש בוגינה שלך!”
התרגשתי מאוד. הוא עשה מספר פעולות ופתאום הרגשתי הקלה. הוא הוציא מתוך הווגינה שלי מעין פין עשוי מתכת שדמה מאוד לפסלון האוסקר. הוא סיים לנקות את האזור ואמר בקול רם: “מאדאם, תתחדשי! יש לך וגינה יפה ועמוקה. תטפלי בה היטב והיא תישאר יפה לנצח!”.
לא רק שקיבלתי וגינה חדשה, אלא אפילו קיבלתי את פרס האוסקר שהיה טמון בתוכי חמישה ימים.
לא ידעתי שוגינה צריכה להיות גם יפה… ואז לקחתי מראה קטנה, פיסקתי את רגליי והסתכלתי. ראיתי אותה, את הוגינה שלי. צבעה ורוד חיוור, יפיפייה, עם כל קיפולי העור שמחביאים את הכניסה לתוכה ומעליה יושב דגדגן קטן ויפה.
בסופו של דבר, לכל אישה יש את הוגינה שלה. אחת נולדה איתו, אחת הולידה את עצמה מחדש.
להגיד שלפעמים בחדירה לא כואב לי זה שקר. כן, כן, אם לא נזהרים במגע איתה, זה כואב, נכון?
ואז אתן בטח אומרות: “כואב לי”, אבל אני צועקת: “כואב לי בוגינה!”
