“אני כועסת. פעם אחת על המדינה שמתעקשת להחליט לי על הגוף ולהיכנס לי לרחם, ופעם שניה על הגברים בקהילה שלי”

pexels | cc0

אתמול היה יום היסטורי במדינה, בג”צ הכריע שבתוך חצי שנה, יבוטלו ההגדרות הקבועות בחוק הפונדקאות המדירות בני זוג מאותו מין. מה שאומר שסוף כל סוף, אחרי שנים של מאבק שהובילה קהילת הלהט”ב, גברים הומואים יוכלו להביא ילדים באמצעות פונדקאית, כאן בישראל. הדבר הזה מדהים ומרגש אותי בטירוף. אבל יש לי רק שאלה אחת, איפה אנחנו הנשים בכל הסיפור?

עבורנו בקהילה שינוי חוק הפונדקאות הוא דרמטי כמעט כמו אותו מעמד היסטורי בארה”ב לפני מספר שנים, בו הודיע בית המשפט העליון שהוא יאפשר נישואים של זוגות חד מיניים. אבל להבדיל מאותו חוק בארה”ב שהיה תקף לכל קהילת הלהט”ב, כאן בארץ הודר חלק נרחב מהקהילה – נשים לסביות וביסקסואליות שרוצות להביא ילדים עם בנות זוגן. כי למרות שינוי חוק הפונדקאות עבור הגברים –הוא עדיין יפלה אותנו, הנשים.

למרות שנאבקנו יחד עם הגברים והיינו שותפות מלאות למחאה הגדולה לפני כ-3 שנים אז חסמנו צירים מרכזיים באיילון, הסיפור שלנו לא קיבל מקום. לא בכנסת, ולא בתקשורת. המאבק שלנו הוא על הזכות להביא יחד ילדים, שבת הזוג שלי תישא את העובר שלי אצלה. ולמרות שמדובר בגוף שלנו ובהחלטה שלנו, בישראל 2021 אנחנו לא יכולות לעשות את זה.

אני וורדה בזוגיות כבר 5 וחצי שנים. אנחנו חיות יחד, מגדלות יחד זוג חתולים למרבה הקלישאה, והיא האישה שלי. לפני כשלוש שנים החלטנו שאנחנו רוצות ילד משלנו, שמכאן זה לכל החיים. לא ציפינו שהתהליך שנעבור ילווה בכל כך הרבה קשיים ויהיה כל כך ארוך ויקר. כשזוג נשים רוצות תינוק יש להן אפשרות שאחת מהן תיכנס להריון באמצעות תרומה מבנק הזרע, כך שהילד יהיה ביולוגית שלה, והיא בעצמה תישא את ההיריון. אחרי שהילד/ ה נולדים, אם בת הזוג השנייה רוצה להיות מוכרת כאמא היא צריכה להילחם על כך בבתי משפט, ולעבור דרך ארוכה ומייגעת. אפשרות נוספת שרבות מעדיפות היא לעשות ילד יחד – להחדיר את אותה ביצית מופרית (מתרומת זרע) של אחת מבנות הזוג, אל האישה השנייה שגם תישא את ההיריון. כך אחת מבנות הזוג “תהרה” מבת הזוג השנייה, הכי קרוב לדבר האמיתי.

ורדה ואני בחרנו בדרך הזאת כי בעינינו התהליך הזה הוא נורא יפה ומחבר, וזה ממש מרגיש לנו שאנחנו עושות את הילד ביחד. שאני אתן חיים לעובר שהוא עם המטען הגנטי שלה. אז יש את הרצון אבל כרגע אין בכלל אופציה לעשות את זה בארץ, כי זה לא חוקי. עד לפני כמה שנים נשים לסביות עשו את זה אבל מסיבה לא ברורה הממשלה החליטה לא לאפשר את התהליך. התוצאה היא שהיום, כדי שאישה תוכל להרות לבת הזוג שלה, היא צריכה להוכיח שיש לה בעיה רפואית חמורה, רק אז התהליך יאושר. אם אני אלך לרופא ואבקש ממנו לשאת את העובר המופרה של זוגתי, הוא יסרב בתואנה שהוא עובר על החוק.

כן, שמעתם נכון. הגוף שלי, העוברים של בת הזוג שלי, הרצון שלנו, והמדינה לא מאפשרת לנו לעשות את זה. מי שמחליטה ללכת על זה נאלצת לעבור סידרה של טיפולים בחו”ל, רחוק מהמשפחה, בעלות של עשרות אם לא מאות אלפי שקלים. מוכר, לא?

אז חוק הפונדקאות עדיין לא עבר מבחינתי כי הוא רלבנטי בעיקר להומואים. אני יודעת, המצוקה שלהם קשה משל נשים כי אין להם דרך להיכנס להריון אבל גם לנו יש מקום במלחמה הזאת, וגם אנחנו נאבקנו.

הגיע הזמן שמישהו יגיד את זה, בקהילת הלהט”ב יש הדרה מאז ומתמיד. נשים בקהילה נאבקות במאבקים של ההומואים, אבל מהצד השני זה לא קורה. ומאבקים שמובלים על יד גברים עוזרים לגברים. כולנו יצאנו ונלחמנו למען חוק הפונדקאות בסולידריות, הקריאה הייתה לשנות את החוק הזה גם למעננו אבל חוק הפונדקאות קיפח אותנו וחברי הקהילה שלנו “שכחו” מאיתנו ומהזכויות שאנחנו דורשות. במדינה שלנו כל חבר כנסת עובד למען הקהילה הגרעינית אותה הוא מייצג. חברי כנסת דתיים עוזרים לדתיים, ח”כים ערבים ישראלים נלחמים למען הקהילה שלהם, וגברים הומואים נלחמים למען גברים הומואים.

אז אני כועסת. פעם אחת על המדינה שמתעקשת להחליט לי על הגוף ולהיכנס לי לרחם, ופעם שניה על הגברים בקהילה שלי. וגם אם עכשיו הם יתעוררו ויגידו ‘פתרנו את הבעיה שלנו, עכשיו בואו ונילחם בשבילכן’, זה יהיה מעט מידי ומאוחר מידי. כי כמו בכל מאבק כשזה מגיע לנשים, הן נשארות בצד.

פורסם לראשונה במגזין אוןלייף