אי שם מעבר לכאוס

"סיפרתי לעצמי על חבורת נערים שהדחקת הזהות היא היום יום שלהם ומהשירה שלהם בקע חופש אינסופי ולכמה שעות הם היו הם עצמם, כמו שאסור להם להיות בדרך כלל". יקיר וקנין מבקר בליין מחתרתי לקהילה הגאה הפלסטינית
secret

אילוסטרציה | צילום: De Fotomeisjes


"אל-כאוס" בערבית זה קשת בענן (הקשת בענן למדייקים). קשת בענן זה מוטיב שמעסיק אותי לא מעט. מיותר לציין למה.

ערבית, בהרבה מובנים, היא השפה שלי. ואני חוזר אליה הרבה לאחרונה. יש משהו במעבר חזרה לתל אביב אחרי ארבע שנות פריפריה ביתיות במיוחד, שמאלץ אותי לדבוק בשורשים ולהתעקש על זהות שמחוברת לבית. דרך הערבית, בין היתר, אני מצליח להגשים את זה. שמחתי שהקשת בענן התחברה לי עם השפה של הבית ועכשיו אני יכול להתגאות על כך שאני יודע איך קוראים לפלא הזה בלא פחות משלוש שפות שונות.

המפגש עם "אל-כאוס" החזיר אותי קצת להרהר בפלא הזה. אני זוכר בבהירות מוחלטת את הפעם הראשונה שחזיתי בקשת. גשם בירוחם היה אירוע נדיר ובטח כזה שאחריו מגיעה קשת. אני זוכר את הילד השמנמן שהייתי בוהה בפליאה בטירוף הצבעים הזה שנמתח מעל ואדי צחיח ואינסופי שהיה הנוף ממול בית הורי. אי אפשר היה להכיל את גודל ההתרגשות למראה הצבעים שנמתחו בסימטריה מושלמת, מעשה ידי אמן יחיד ומיוחד, שרק הוא יודע לייצר ניסים כאלה.

עשר וקצת שנים אחר כך, אני ארגיש את אותה התרגשות כשאני אתחיל לגבש את הזהות הקהילתית שלי בתור הומוסקסואל ואז אני אגלה שהסמל שלנו הוא אותה קשת מופלאה. כמה צבעוני, כמה פואטי, כמה קלישאתי, כמה נכון.

"אל-כאוס" זה השם של ליין מסיבות מחתרתי לקהילה הגאה הפלסטינית. לראשונה שמעתי על הליין, אני אפילו כבר לא זוכר ממי, לפני בערך חמש שנים, ומאז רציתי להיות נוכח. בשישי האחרון נפלה בחלקי הזכות. הבליין שבי יצא מסופק למחצה – מצד אחד המוזיקה שאני הכי אוהב לשמוע ולרקוד, מצד שני, השעות היו קצת מבלבלות ועל הזרות היה קשה קצת להתגבר, אני חייב להודות.

לעומת הבליין, האיש החושב שבי יצא פשוט נסער. עמוס בתהיות, אנחות צער, תסכול ואופטימיות. כל אלו בכולה שעתיים של מסיבה דחוסה ביותר ללא עישון כשברקע המון מאמיר דיאב אהובי.

את המסיבה הזאת מתחילים בחמש בערב בדיוק, ומסיימים באפילו יותר דיוק בשעה אחת עשרה. זאת בשביל לאפשר לאלו שמחויבים בעוצרים כאלו ואחרים לחזור למחוז חפצם בשלום מבלי להסתכן. בכניסה למועדון, במקום בדיקה גופנית טכנית של גורילת יס"מ, תדריך. הרבה דברים שגרתיים הוסברו בתדריכון הזה, אבל הזכור לי מכולם, שאסור לצלם. בכלל! חבריי מהצד השני של הגבול הגיבו להנחיות בשלוות נפש יומיומית אבל אותי זה הותיר חושב במיוחד. ככה, כבר על ההתחלה.

עוד בנושא:  "בין לילה הפכתי להכי ענייה שיש"

המילה הראשונה שהדהדה לי בראש הייתה סכנה. לא לי, אני לא פוחד מדברים מהסוג הזה. לאלו שעלולים להיתפס מתועדים ומזוהים עם מקום מהסוג הזה. ישר עברה לי בראש הסצנה מהסרט "עלטה" שבה הגיבור, הומוסקסואל פלסטיני מקיים מערכת יחסים עם בחור יהודי מתל אביב. אחיו של הפלסטיני הוא פעיל בארגון פוליטי והבשורה בדבר הזהות המינית המפוקפקת של אחיו, מגיעה לאוזניו מחבריו לארגון בזכות תמונה אגבית על יד הבר. בדיוק אותה אחת שהמאבטח בכניסה מבקש לאסור. מאותה נקודה, מתגלגל כדור שלג טרגי במיוחד שמביא לפירוק של משפחה וסכנת מוות ממשית שמרחפת על הגיבור וסובביו בכל רגע נתון.

יכולתי לראות את כל האינסטינקטים החייתיים של אותו נער עדין פורצים בשנייה ואיך הוא הופך לכלב קרבות מנוסה שנאלץ להגן על החשוב מכל, במקרה שלו, הארון שלו

לקראת סוף המסיבה, עישנתי סיגריה אחרונה במרפסת שבה מותר, כשקבוצת צעירים נמרצת לידי הייתה בעיצומה של חפלה מאולתרת. נהניתי מהמוזיקה שיצאה מהם ומתנשא ומתיימר ככל שזה יישמע, נהניתי בשבילם על החופש והאדרנלין שפרץ מהם. אני יודע שאני שבוי ברומנטיקה ובסיפורים ויכול להיות שאותה חבורה מתנהגת בדיוק באותה צורה ועוצמות בכל מקום שהם נמצאים בו, גם מחוץ לכותלי המסיבה. אבל בראש שלי, סיפרתי לעצמי על חבורת נערים שהדחקת הזהות שלהם היא היום יום שלהם ומהשירה שלהם בקע חופש אינסופי ולכמה שעות הם היו הם עצמם, כמו שאסור להם להיות בדרך כלל. וזה שימח אותי מאוד בשבילם.

הרגשתי אליטיסט וחצוף ביני לבין עצמי, אבל כשפרץ ויכוח בין אחד הנערים לבין מישהו אחר מהצד בגלל שהוא נתפס מצלם, קיבלתי אישור קטנטן שאולי הסיפור שסיפרתי לעצמי בכל זאת לא היה כל כך רחוק מהמציאות. יכולתי לראות את כל האינסטינקטים החייתיים של אותו נער עדין פורצים בשנייה ואיך הוא הופך לכלב קרבות מנוסה שנאלץ להגן על החשוב מכל, במקרה שלו, הארון שלו.

עוד בנושא:  "הייתי דתייה, נשואה לגבר, אמא לשתי פעוטות והחלטתי לצאת מהארון"

כולה תמונה, כולה סרטון וידאו, כולה שנייה בסנאפ צ'ט שגם ככה תיעלם תוך עשרים ושמונה שניות. כמה מאיים זה כבר יכול להיות בעידן שתינוקות לומדים להגיד "סלפי" לפני שהם אומרים אמא או אבא. אבל לא שם, לא במאורה החשוכה הזאת ששום קשת בענן לא מגיעה אחרי הגשם שיורד בה. וגם אם היא כן מפציעה, זה לזמן שאול של חמש שעות בלבד, עד העוצר הבא.

מתישהו בחיי הבוגרים, כשהחלטתי לעמוד על דעתי הבנתי שפוליטיקה, בעידן שבו אנחנו חיים, היא כבר לא נחלתם של מנהיגים דגולים עם אג'נדות לעולם טוב יותר עבור המצביעים שלהם. פוליטיקה הפכה ללוח שחמט שתפקידה להאביס את המלך החמדן בעוד ועוד מתענוגות החיים בזמן שהפיונים הקטנים מתרוצצים מוכי גורל בניסיון לגמור את החודש. וכשהבנתי את זה גמלתי בליבי החלטה, לא רוצה להתעסק במשחק החולני הזה. בכלל. אני לא מבין בזה, לא מתווכח על זה ומתיימר להאמין שאני לא חלק מזה. אבל זאת רק התיימרות, כי אי אפשר להיות אזרח במדינה כמו ישראל מבלי לספוג את נחת זרועה של הפוליטיקה הארורה. בטח לא אם נגזר עלייך להיוולד לאיזשהו מיעוט. ובמכורה הקטנה שלנו יש לא מעט תודה לאל. נעצבתי כשפוליטיקה נכנסה לי לבילוי של שישי בערב. כי מה כבר ביקשתי? קצת ערק אשכוליות לצד מוזיקה טובה וסייד של הדחקה מהמציאות היומיומית הבלתי נסבלת?

כשחזרתי ברגל, מרחק חמש דקות הליכה בלבד מאותו מועדון לדירה שלי, ניסיתי להתעודד. נזכרתי ברגע הפלאי הזה שראיתי קשת נמתחת בגאון מול עיניי בפעם הראשונה. אפילו הזיכרון המתוק והבהיר הזה לא ניחם אותי. רק משפט אחד, של אימא שלי היקרה, אותו משפט שיש לי כל כך הרבה ביקורת כלפיו בדרך כלל, כי הוא סמל הבינוניות בעיניי, באותו הלילה שימח אותי ועזר לי לישון שמח בחלקי. "תסתכל סביב ילד" היא תמיד אומרת ונאנחת קצת "יכול היה להיות לנו הרבה יותר גרוע".

מוקדש באהבה אינסופית לאלה שבשבילם הרבה יותר גרוע ושבדיוק ממהרים לאיזשהו עוצר. לא משנה מאיזה צד של הגבול אתם ואיזה עוצר מכביד על צווארכם, הלוואי ובקרוב יהיה לכם פשוט טוב. על אמת. יודעים מה? הלוואי ולכולנו.

עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן