מי הדביק את מי? זאת לא השאלה

צילום: צילום מסך HOT

לפני הכל אתחיל בזה שאני מאוד אוהבת את עפרה חזה. מאוד. גם כיום יש לא מעט שירים שלה ברשימת השירים האהובים עלי בספוטיפיי וכמעט מידי יום בדרך לעבודה אני שומעת את “תפילה” או “יד ביד” ובימים שאני ממש מיואשת מהקורונה, את “חי”. אני גרופי של עפרה חזה.

התרגשתי מאוד במהלך הצפייה בסדרה החדשה על חזה: יש בה הופעות מזהו זה, מפסטיבל הזמר המזרחי, מהארוויזיון, מפסטיבל הזמן העברי ומערב לכבוד סשה ארגוב. עפרה שרה בקולה הצלול, היא יפה שאין לתאר וכשהיא שרה, מישירה מבט למצלמה ומחייכת את החיוך הטוב שלה הלב מתכווץ מהתרגשות ומצער. יש בסדרה גם ראיונות עם אנשים חכמים, חלקם היו קרובים אליה בחייה ואהבו אותה ולשמוע אותם מדברים ומספרים את הסיפור שלה היה גם מרגש ומעניין.

אבל העיסוק בשאלה מי מבני הזוג הדביק את מי ב-HIV, חזה או אשכנזי, שממלא כמעט את כל החצי השני של הפרק האחרון, הוא לגמרי מיותר ואפילו מזיק. יותר מזה, צריך להיות חסר גבולות ממש כדי לעסוק בשאלה האם עפרה חזה היתה בתולה לפני חתונתה, כולל עדות של חברה שהציצה לה לתוך התיק וראתה שם גלולות למניעת הריון. זה כבר באמת לא מתקבל על הדעת בעיניי.

אני רופאה במרכז תל אביב, בקהילת הלהט”ב ופעמים רבות מגיעים אלי מטופלים, גם הטרוסקסואלים וגם הומואים וביסים שנידבקו במחלה שעוברת ביחסי מין. חלק לא קטן מהם עסוקים בשאלה מי הדביק אותם במחלה שלהם? מאיפה הם “חטפו” את העגבת? מי “האיש הרע” ששכב איתם בלי קונדום והדביק אותם ב HIV? לפעמים מגיעים גם זוגות, יושבים מולי ומאשימים אחד את השני מי “הביא את המתנה הזאת הביתה”. אני מקשיבה ומנסה להכיל את הכעס והתסכול המובנים. אבל כשמסיימים לריב, עם הפרטנר שיושב לידם או עם הפרטנר החשוד בראש שלהם, אני מציעה סיפור אחר להתמקד בו: עזבו את “מי הדביק את מי?” מה שחשוב זה שיש טיפול, תקבלו אותו ויהיה בסדר. מחלות שעוברות ביחסי מין זה לא עונש. לא “חוטפים” עגבת, נדבקים בעגבת. ברוב המכריע של המחלות שעוברות במין יש זמן ארוך ללא תסמינים ולכן מי שהדביק אותם לא ידע בעצמו שיש לו מחלה מדבקת. הוא לא עשה את זה בזדון – הוא בעצמו צריך להיבדק ולקבל טיפול. זה נכון לגבי HIV, גונורראה, כלמידיה, עגבת וכל שאר המחלות שמועברות במין. בוא נעזוב את השאלה ממי נידבקת ונתמקד בעיקר: בטיפול ובהחלמה, אני מציעה. ההחלמה הגופנית וההחלמה הרגשית שלעיתים לוקחת זמן, בטח כשמדובר ב- HIV. להידבק במחלה שעוברת במין זה חלק מהחיים של אנשים שפעילים מינית. הם לא רעים וזה לא עונש. צריך להשקיע מאמצים בהסברה על מין בטוח ומיניות בריאה כדי למנוע במידת האפשר הדבקות ב- STDS, אבל אי אפשר למנוע אותן באופן מוחלט. זאת המציאות.

פעמים רבות מגיעים אלי מטופלים, גם הטרוסקסואלים וגם הומואים וביסים שנידבקו במחלה שעוברת ביחסי מין. חלק לא קטן מהם עסוקים בשאלה מי הדביק אותם במחלה שלהם? אני מציעה סיפור אחר להתמקד בו: עזבו את “מי הדביק את מי?” מה שחשוב זה שיש טיפול, תקבלו אותו ויהיה בסדר

היה מנחם לגלות בסדרה שלמרות שהסביבה המשפחתית והחברתית של חזה ואשכנזי עסקה בשאלה מי הדביק את מי, דווקא הם עצמם כזוג אוהב נצמדו אחד לשני, תמכו, ניחמו, ולא נגררו להאשמות או לכעס לאורך זמן. הם היו עסוקים בנסיון להתמודד, לעכל את הבשורה הקשה שקיבלו, ולעמוד בטיפולים הלא פשוטים שהיו זמינים אז. למרבה הצער הם הקדישו גם מאמץ ניכר בהסתרה, אבל ממה שעולה בסידרה, השאלה “מי הדביק את מי?” לא העסיקה אותם לאורך זמן.

מקובל לומר שחזה לא נפטרה מאיידס אלא מהבושה ומסטיגמה. בשביל להגיד את זה צריך להפריד בין הנגיף לסטיגמה שמלווה אותו, ואי אפשר באמת להפריד. חזה נפטרה מסיבוכים של איידס, רפואיים וחברתיים. HIV כבר איננה מחלה קשה כיום: התרופות יעילות והמעקב פשוט. אבל הסטיגמה עדיין קשה, וזה בידיים שלנו לטפל בה. באופן לא מודע, הסדרה הזאת היא גם חלק מהמאבק בסגיטמה: חזה, הזמרת הלאומית שכולם אהבו, נפטרה מ- HIV. היא לא “רעה” ולא “מלוכלכת”, אף אחד לא רצה להתנכר או להתרחק ממנה, גם אחרי שהתגלה שהיא נושאת את הנגיף או אחרי מותה. העיסוק בשאלה מי הדביק את מי פוגע במאבק בסטיגמה. החיפוש אחרי “האיש הרע” או “האישה הרעה” מחזק את הסטיגמה. אין בסיפור העצוב הזה מישהו רע, כדאי להפסיק לחפש מי אשם.

יש בסדרה גם מסר חשוב לאנשים שנמצאים בסיכון להדבקה ב- HIV: לכו להיבדק מידי פעם, זה יכול להציל את חייכם. ניתוחים אפדימיולוגיים מראים שיש הרבה אנשים שחיים עם HIV ולא יודעים זאת. אבחון וטיפול מוקדמים תורמים מאוד לבריאות של אנשים שחיים עם HIV. אבחון מאוחר הוא פחות רצוי מבחינה בריאותית. אם תימצאו חיוביים, זה לא סוף העולם: יש טיפולים מעולים, המעקב פשוט ותוחלת החיים כמעט זהה לתוחלת החיים הרגילה.

יש עוד שאלות מעניינות שעולות מהסיפור של חזה: איפה עובר הקו בין האחריות המקצועית של רופא ה- HIV שטיפל בה לבין הצורך לשמור על “הסוד” שלה? האם נכון שחברת נפש תהיה רופאה של חברה שלה או שמא החברות עלולה להפריע לשיקול הדעת המקצועי ועדיף מראש להימנע מלהיות רופאה של חברות שלך? ויש עוד שאלות ונושאים חשובים שעולים מהסיפור. אבל באמת שהגיעה העת להפסיק לדוש בשאלה מי הדביק את מי. לאנשים הקרובים לחזה היא מייסרת וגוזלת כוחות ולחברה שלנו היא לגמרי מיותרת ומזיקה.