גיל וניב ביום חתונתם עם הילדים | צילום ג’ן סלדקוב
עיצוב האופנה ליווה את גיל יהושע דרייפוס לאורך כל חייו – ממעצב אופנה צעיר בירושלים, דרך לימודים בפריז ועד להקמת מותג אופנה לילדים בעלי צרכים מיוחדים, הפך גיל את האופנה ממקצוע נחשק לדרך להעביר לעולם מסר של קבלה והכלה.
קריירת האופנה של גיל החלה בירושלים, בה עבד והלביש את כל הרבות והטובות. בהמשך נרשם ללימודי אופנה בפריז באופנת לוקס לנשים.
בירת האופנה הצרפתית הייתה המקום בו החליטו גיל ובעלו מיכאל לגדל את ילדיהם אותם הביאו בשני תהליכי פונדקאות מקבילים. הם סגרו את הסטודיו בירושלים ועברו לפריז. התכניות שלהם השתנו כשכל פונדקאית ילדה זוג תאומים והם מצאו את עצמם הורים לארבעה ילדים, שנים מהם אובחנו עם שיתוק מוחין.
“הפונדקאית הראשונה ילדה את עברי ואמה בחודש שישי, ומיד אחריהם ילדה הפונדקאית השניה את קלרה ואליס. לאחר מספר חודשים אובחן עברי ומיד אחריו אמה כלוקים בשיתוק מוחין כתוצאה מהפגות. המורכבות של גידול ילדים נכים גרמה לנו להחליט לגור בארץ. החלטנו שנתפצל ואני אגור עם הילדים בישראל ומיכאל יפרנס אותנו מפריז”.
גיל חזר לישראל עם ארבעת הילדים וגידל אותם לבדו, אחרי שנה הצטרף אליהם מיכאל שחזר ארצה בשל מחלת הסרטן עימה התמודד. ושנתיים לאחר מכן, בדצמבר 2017, נפטר.
“כשמיכאל נפטר הייתי צריך להמציא את מחדש. זה לאבד בן זוג, אבא, החבר הכי טוב והגב הכלכלי שלי. מצאתי את עצמי מתמודד עם המוות דווקא בדברים הקטנים. אין לך חשק להדליק את הדוד כי אין מי שיתקלח אחריך, אין לך חשק להכין ארוחת ערב כי אין מי שיאכל איתך. המיטה הרגישה סופר ריקה למרות שהיתי רגיל לישון לבד”.
כדי לפרנס את המשפחה חזר גיל לעבוד באופנת נשים, כשהוא מתאים את עיסוקו הוותיק למציאות החדשה.
“עברנו לבית קטן יותר, גם מטעמים כלכליים וגם מטעמים רגשיים. לא היה לי איפה לקבל לקוחות אז הרגלתי את הילדים מגיל מאד קטן ללכת לישון מוקדם כדי שאני אספיק לסדר, לנקות, לפנות את הסלון מהציוד שלהם ולקבל לקוחות בסלון בערב. את הבדים שמתי במיטה וישנתי לצידם. עם כל השמחה והחדווה שביצירה זה תהליך מאד מורכב רגשית לעצב בגדים לנשים לאירועים ולכלות ביום שמחתן כשחרב עלי עולמי”.
גיל ומיכאל ז”ל | צילום משפחתי
קלרה ילדה על תלתלים ואמה ילדה עם נכות
את החיבור האמיתי בין האופנה לבין חייו החדשים גילה גיל דרך ילדיו.
“הייתי צריך להלביש את הילדים שלי לאירוע והיה לי מאד קשה למצוא להם בגדים. בדים סינטטיים, כפתורים ורוכסנים זה מאד לא נוח ופרקטי. ואז הבנתי שצמיחה מתוך משבר אישי היא הכי משמעותית. פתחתי מותג אופנה שנקרא ‘אבא לארבע‘. עיצבתי וייצרתי בגדים לגילאים 3 עד 7 כשהמטרה היתה גם להביא לידי ביטוי את הסגנון האישי שלי כמעצב ושהבגדים יהיו חגיגיים, אבל מצד שני שיהיו מתחשבים בצרכים של ילדים נכים. שהגזרות יהיו יותר רחבות, שתהיה בהן אלגנטיות אבל גם אלסטיות. בקולקציה הראשונה שמתי את הילדים שלי בפרונט ובשניה כבר שילבתי עוד ילדים והגדלתי את מנעד הילדים הנכים בפרונט”.
מדוע בחרת לשים את הילדים שלך בפרונט?
“כשאני הייתי ילד הרפרנס להומואים היה זלמן שושי והיום הרפרנס הוא אסי עזר ואלברט. המטרה שלי הייתה לצעוד באותם שבילים שנתוו עבורי לטובת הילדים הנכים שלי. היום קל לנו לקבל דוגמניםות בשלל צבעים, זהויות, גוונים וגדלים, אבל ילדים נכים עדיין מאד מודרים מהמרחב רק בגלל שהעין האסתטית שלנו לא התרגלה לראות אותם. לא רואים ילדים נכים בסדרות, לא רואים אותם בפרסומת. אפילו פלפלים צהובים, שהייתה סדרה מאד טובה בזמנה, הציגה סוג אחד של נכות מאד אסתטית ומאד נעימה שעברת לכולנו חלק בגרון.
אני מתעסק המון בנגישות ושוויון לצרכים מיוחדים, מכורח המציאות, או כדי למקסם את המציאות. אין לי את הכישורים להנגיש את כל המדרכות בארץ, אבל יש לי אפשרות להנגיש את הילדים כדבר אסתטי. כשאתה תראה את אמה ברחוב הדבר הראשון שתראה זה ילדה בכסא גלגלים, אבל המטרה שלי היא שתראה קודם כל ילדה.
אם אני כהורה חושף יותר את הילדים שלי החוצה אז שהם מסתובבים במרחב הם מקבלים בעיקר אהדה, אמפתיה וזה משהו שצריך לעשות בשלבים. מגיל מאד קטן צריך להרגיל את החברה אליהם, כי הקסם האישי שיש לילד נעלם כשמתבגרים פחות מתוק ופחות קל לעיכול. אם הדברים נעשים בהדרגה יותר קל לעכל אותם”.
צילומים: הילה שייר
עברי ואמה מבינים את התפקיד שייעדת להם?
“כשתהיה להם יכולת להכיל את המשמעות של זה אני אספר להם, היום מבחינתם הם מקבלים אהדה ואהבה”.
איך קלרה ואליס משתלבות בפרויקט המשפחתי הזה?
“קלרה ואליס גם לוקחות חלק בכל זה. הן שואלות שאלות, משתתפות בכל מה שאנחנו עושים כמשפחה וזה חלק מהנרמול הזה. אם תשאל את קלרה על אמה, היא תענה לך שאמה היא לא ילדה נכה ,היא אחותי, והיא גם נכה. קלרה ילדה על תלתלים ואמה ילדה עם נכות.
גם בתוך הבית האינטראקציה בין שלושתן היא אינטראקציה של שלוש אחיות בנות אותו גיל. תוך כך אין בשיח תתחשבו בנכות של אמה. יש פה מכוח המציאות פערים בזמני האיכות לכאורה עם הילדים, כי כשאליס וקלרה רואות שאני הולך עם עברי או אמה לטיפול זה מבחינתן זמן פרטני. אבא פינה זמן כדי להיות עם עברי או אמה, וצריך למצוא חלונות זמן זהים לטובת כל הילדים”.
היו לך חששות שהמציאות החדשה תמנע ממך למצוא שוב אהבה וזוגיות?
“כשמיכאל נפטר פחדתי פחד מוות מהמחשבה של לאהוב שוב. דווקא אמא של מיכאל הייתה הראשונה להגיד לי שתהיה לי עוד אהבה. בהתחלה כעסתי עליה על זה אז היא הסבירה לי שעוד אהבה הפרשנות שלה היא לאהוב פחות את מיכאל, כמו שלא אוהבים את הילד השני פחות מהילד הראשון. ומתוך כך חיפשתי אהבה וכך בשנה אחת הספקתי לחוות המון דברים. להתאהב בבחור שלא התאהב בי בחזרה ולנהל מערכת יחסים עם בחור שהתאהב בי ולא התאהבתי בו. ואז הכרתי את ניב. והיום אני אוהב את שני הבעלים שלי במידה שווה.
ניב הוא סטודנט ואני אלמן עם ארבעה ילדים ששניים מתוכם נכים, הנחישות שלו והרצון שלו גרמה לו להתייחס לזה כשלם. זה מוכיח שהאהבה קיימת ואם אנחנו מספיק רוצים אנחנו יכולים למצוא אותה.
בהתחלה זה הרבה פחדים, הפחד מקונן מי ירצה אלמן עם 4. אבל אז הבנתי שאני לא זה. אני גיל, אני נראה טוב, אינטלינגנט, רומנטיקן, יש לי המון אהבה לתת ולקבל. לצד זה אני גם אלמן עם ארבעה ילדים. בדיוק כמו שאמה היא ילדה מלאה בכריזמה, חן, חכמה, אינטליגנציה רגשית וצ’ארם, ולצד זה היא ילדה נכה”.
צילומים: הילה שייר
ליהנות ממה שיש במקום לפחד ממה שאין
עיקר הפרנסה של גיל כיום היא מהרצאות אותן הוא מעביר, במסגרתן הוא מגולל את סיפור חייו ומסביר כיצד מייצרים אושר גם כשהחיים מנסים להתנגד לכך.
“את ההרצאות התחלתי לפני ארבע וחצי שנים. בעקבות כתבה ששודרה בטלוויזיה עם רותי שילוני. פנת אלי סוכנת מרצים ופתחה בפני את האפשרות הזו ומאז זו הפרנסה העיקרית שלי. היום אני עושה את צעדי הראשונים בלימודי הדרכת הורים.
בהרצאות אני משלב את הסיפור שלי, המטרה שלי היא שהשומעים יצאו לאו דווקא עם פרופורציה, אלא עם ההבנה שלמרות שאין לנו שליטה על הנרטיב של החיים שלנו יש לנו שליטה על איך לחוות אותם.
לא משנה כמה נתכנן החיים לא יצאו לפי התכנית. אנחנו יכולים להתבאס ואנחנו יכולים לחוות את זה אחרת. אני לא יכול להתעסק במה יקרה בעתיד שלהם, אם הם יתגייסו יתחתנו או לא. בכאן ועכשיו אני יודע שהם קמים בבוקר מאושרים.
בין לבין יש תחנות של תסכול אבל מטרת העל ההורית שלי היא שהם ואני נהנה מהדרך, בלי קשר לנכויות או לא. הורות באופן כללי זה בליל של משימות, אפשר להתייחס אליהן כמשימות או ליהנות מהן ולא לתת להן את המשקל העיקרי של ההורות שלנו”.
גיל והילדים | צילום: הילה שייר
יש לך זמן לעצמך?
“כדי שאני אגדל ילדים מאושרים אני חייב להיות מאושר ומסופק, ואני חייב לדאוג לוול ביינג שלי, אז אני יוצא לשתות במסעדות או ברים, פוגש חברים. אני חייב את הזמן האישי הזה לעצמי גם כמודלינג. כדי שהילדים שלי הכי יאהבו את עצמם הם צריכים לראות שאני הכי אוהב אותי, ואם תשאל ואותם את מי אבא הכי אוהב בעולם הם יגידו אותו.
לפני שאני מגיש לילדים שלי ארוחת ערב אני יושב לאכול. אין סיבה שאני אקנה, אבשל ואוכל שאריות מצלחות פלסטיק. אני אוכל, אומר תודה על הארוחה שבישלתי ואז אני מתיישב איתם פנוי לחלוטין. לפטפט, לעזור, וגם לא להתרגש מהמורכבויות במהלך הארוחה כי אני שבע ורגוע, ואז אני מנהל סיטואציות בצורה שקולה ונעימה.
הורות משנה את החיים ללא ספק, אבל זה לא שאתה מרגיש שהפסדת. אם בעבר הייתי יוצא ועכשיו אני לא יוצא, זה לא אומר שאני מרגיש שאני מפסיד. יש משהו שמפחיד אותנו במילה התברגנות אבל זה לא דבר שלילי. זה לא דבר רע ללכת לישון מוקדם.
לפני שנתיים פגשתי זוג חברים חדשים שהזמינו אותי לסיבה בפוראבר, והתלהבתי ואמרתי כמה זמן לא הייתי. וכשהגענו הבנתי שזה כבר לא אני. אין לי ביקורת על מי שחווה את זה ויש הורים שגם מצליחים למקבל, אבל בשבילי זה פשוט כבר פחות אני.
בסופו של יום אושר זה דופאמין. אם אני מסתכל אחורה שבזמנו יצאתי למסיבות ומילאתי את עצמי בדופאמין, היום אני ממלא את עצמי באמצעות הקראת סיפור לילדים”.