את הבוקר שלי פתחתי בקפה וסיגריה, אחריהם המשכתי למספרה. בעודי יושבת כשהבחורה החביבה מפנפנת לי את השיער, האייפון מתריע ‘הרצאה במטה הליכוד בת”א’, ו-2 דקות לאחר מכן ‘חיפה בוערת – מפנים תושבים’, ‘שריפה בירושלים’ וחוזר חלילה.
סבתי עליה השלום תמיד הייתה אומרת משפט רומני שפירושו “המדינה בוערת והסבתא מסתרקת”, הכוונה היא לאדם שעסוק כ”כ בעצמו שהוא לא שם לב למתרחש סביבו. פתאום המשפט הזה הדהד לי בראש וקיבל פרשנות אחרת – יותר מופשטת: הנה אני יושבת במספרה (אמנם לא סבתא) והמדינה אכן בוערת תרתי משמע!
תוך שאני מתמרנת בין פגישה עסקית לבין טלפונים לחברים ומשפחה כדי לוודא שכולם בסדר, אני אומרת לעצמי ‘גברת, בערב יש לך הרצאה ואת בכלל לא מוכנה’.
לא מוכנה? טוב, כמעט לא מוכנה. ואני אסביר…
את סדרת ההרצאות שלי ‘להיות אישה’ התחלתי לפני שנה, מתוקף היותי חברת מועצת הנשים בקריית ביאליק כתבתי וכיוונתי את ההרצאה לעולם הנשים – להעצמת נשים ליתר דיוק.
הרציתי בפני קבוצות נשים פרטיות, בפני קבוצות נשים בוועדי עובדים ובפני קהל של כ-400 נשים בקריית ביאליק ובמעמד ראש העיר. עם הזמן לקהל הזה התווספו גם גברים שרצו לשמוע, אך ההרצאה נותרה בפורמט הקבוע שמטרתו העצמת נשים.
כשחברי גאווה בליכוד הזמינו אותי, מיד הסכמתי. אני חברת ליכוד בעצמי ומבחינתי זו הייתה הזמנה של משפחה. אך קהל היעד פה הוא אחר ממה שפגשתי עד כה בהרצאות שלי, ולספר להם על תהליך שינוי המין שעברתי היה נראה לי נדוש, הם הרי מכירים אלפי סיפורים כאלו. במהלך החודש שקדם לאירוע ניסיתי מספר פעמים לחזור לכתיבת ההרצאה, אך משהו חסם אותי, כאילו יד מכוונת אמרה לי ‘תסגרי את הלפטופ ותלכי עם הלב’.
בשעה 17:00 יצאנו לדרך מהצפון הבוער ובשעה 19:00 הגענו למטה הליכוד בת”א, מהרגע שנכנסנו הייתה תחושה כה חמימה, הגענו לליכוד – הגענו הביתה!
לפגוש את הח”כ אמיר אוחנה סופסוף פנים מול פנים הרגיש לי כאילו פגשתי את אחי אחרי שרק יום אחד לא התראינו. יש לי הערכה רבה לאמיר, הצבעתי עבורו ולדעתי הוא נבחר הציבור הראשון שאכן מייצג אותנו נאמנה ופועל בדרך בה אני מאמינה שנבחרי ציבור צריכים לפעול. כל הנוכחים בקהל – חברי הליכוד ואלו שהגיעו ללא קשר הרגיש כמו איחוד משפחות, היה לי ברור עוד בטרם הגעתי שבאירוע הזה אני הולכת להנות, אך דבר לא הכין אותי לעוצמות האהבה שהיו באולם.
את ההרצאה פתחתי בדיוק כפי שפתחתי את הטור הזה, המשכתי מעט לסיפור האישי שלי, להתמודדות בבחירות המוניציפליות, לפעילויות בהן אני חברה ומעורבת ומשם המשכתי לנושאים פוליטיים בכלל ונושא אחד שקשור לקהילה הגאה – שעליו אולי ארחיב בהזדמנות אחרת.
דיברתי על הדרך והחוויה האישית שלי מהשינוי המגדרי, על כך שסיימתי עם התהליך והחלטתי להניח אותו בצד ולא להוות עבורי כלי שמייצג אותי, בניתי עסק משגשג ובניתי מוניטין של קידמה ואיכות, עבודה קשה מובילה לתוצאות ומיצבה אותי כדמות משפיעה באזור הצפון.
שיתפתי כי העובדה שאני מתגוררת ופועלת מתוך קריית ביאליק אינה דבר מובן מאליו, והדבר מתאפשר הודות להשקעה מסיבית בחינוך לסובלנות וקבלת האחר, על כך תודתי והערכתי העמוקה לראש העיר של קריית ביאליק.
נשאלתי ע”י אחד הנוכחים מה אני חושבת שצריכים להיות דרכי ההתמודדות עם אלו שאינם מקבלים אנשים מהקהילה, והאמת לשאלה הזו חיכיתי – השבתי לו שגם ‘לא’ זו תשובה, אנו לא חיים בעולם אוטופי בו כולם מקבלים ומותר לכל אחד להביע את דעתו, מאידך גיסא הדבר אינו סותר את העובדה שכולם כן חייבים לכבד איש את רעהו.
בסוף המפגש, נתתי את הבטחתי שלמצעד הקרוב אגיע ואצעד ביחד עם חברי וחברות גאווה בליכוד, על אף דעותיי הידועות על אופי מצעד הגאווה. מי יודע? אולי דעתי תשתנה. אך אם ישנה מסקנה אחת שיצאתי ממנה בערב הזה הרי היא: לקח לי 3 שנים להגיע אליכם, מבטיחה שמעכשיו תראו אותי יותר!
