יצירה מאת www.dropouts.me
המאבקים שבהם אני פעילה הם על פי רוב יחסית פופולריים בקרב הציבור הרחב. זו משבצת שנוח להישאר בה, נוח גם לקבל את האהבה והתמיכה שמגיעה איתה. אנשים די תומכים במאבק נגד ייצוא הגז, בעבודה מול אלימות משטרתית ונגד גזענות, במניעת ניתוקי חשמל לעניים, בזכויות להטב”‘ק, בדיור ציבורי, בגבעת עמל, במאבק לשחרור יונתן היילו ובעוד מספר לא מבוטל של מאבקים שהם לקחתי חלק כזה או אחר.
“כיבוש” זו המילה הכי מחורבנת מכל המילים בשפה העברית, אולי השנואה מכולן. בגיל 21 טסתי לאיזו משלחת של צעירי מרצ, צעירי העבודה וצעירי הפת״ח בברלין – משלחת שבגללה בעצם הצטרפתי למרצ, במה שהיה מבחינתי טיול חינם לברלין. אני זוכרת שהתקשרתי לחבר שלי שניהל את כל העניין הזה ואמרתי לו “נשמה, הכל טוב ויפה, מסכימה אתכם בעניין החברתי אבל בקטע הביטחוני אתם קיצוניים מדי בשבילי, אני לא שם. מבקשת שלא ידברו איתי על כיבוש ואני לא הולכת להגיד את המילה כיבוש וזה הכול”.
הלוואי שלא הייתי יודעת או חושבת שיש כיבוש, שיש אוכלוסייה שלמה שנמצאת תחת דיכוי והשפלה. אבל פגשתי במשלחת הזו את שרה, צעירה פלסטינית אידיאליסטית בגילי, ודיברנו על בנים ועל בנות ועל מיני דברים שבנות בגילנו מדברות עליהן, רק שבסוף בכל זאת דיברנו על המחסומים שהיא צריכה לעבור כל יום בדרך לאוניברסיטה, על ההשפלות שהיא חוותה. לא האמנתי וגם לא רציתי להאמין, אבל מתישהו נפקחו לי העיניים ולא יכולתי לעצום אותן יותר בחזרה.
בגיל 5 הבנתי שאני לסבית, זה היה כשהתאהבתי במיכל ינאי במה שלצערי הרב הפך להיות מודל היופי שלי לאישה. בגיל 16 או 17 הלכתי יד ביד עם הבת זוג הראשונה שלי בתל אביב ואישה זקנה עצרה לידנו עם האוטו שלה וירקה עלינו, או לפחות ניסתה. אז גיליתי שבניגוד לשאר החברות שלי, יהיו דברים שיהיו לי יותר קשים, שאצטרך להיאבק עבורם. הבנתי שלא כולם יקבלו אותי ואני אצטרך להתמודד עם זה. בגיל 21, כשהייתי פעילה במאהל בשכונת התקווה, נחשפתי לראשונה לעוני ולמזרחיות ולקשר שלהם אחד לשני. שמעתי בפעם הראשונה מושגים כמו דיור ציבורי, ראיתי במו עיניי איך זה נראה שאנשים עובדים קשה, קשה מאוד, ולא מצליחים לגמור את החודש. מאז אני פעילה במה שאני יכולה, מנסה לחבר בין מאבקים ובין אנשים.
בגיל 16 או 17 גיליתי שבניגוד לשאר החברות שלי, יהיו דברים שיהיו לי יותר קשים, שאצטרך להיאבק עבורם. הבנתי שלא כולם יקבלו אותי ואני אצטרך להתמודד עם זה
בזמן צוק איתן, כשכתבתי נגד המלחמה, שלחה לי איזו חברת ילדות שלא הייתי בקשר איתה המון המון שנים הודעה זועמת על איך אני מעיזה להטיח ביקורת בצבא המוסרי בעולם. היא כתבה שהיא מאוד תמכה בי הנאבקת במאבקים החברתיים (מרחוק כמובן, היא לא טרחה לעשות משהו באמת) אבל כשאני כותבת ככה בצורה פוליטית “זה כבר מוגזם…” תגובות דומות קיבלתי לפני כמה ימים אחרי שהפרעתי יחד עם חברות אהובות לכנס של תנועת “פי 2 גאווה לישראל”, שמבקשת להכפיל את מספר הנשים בתפקידים קרביים בצה”ל ולהכפיל את מספר הלהט”בים בצה”ל מחוץ לארון.
הפרעתי להרבה כנסים בחיים שלי. לכנס הזה הצטערתי מאוד להפריע ועדיין, הרגשתי שאני מחויבת. דווקא מפני שזו הקהילה שלי שממנה אני מצפה להבנה פוליטית יותר רחבה של הדברים. התפרצתי ראשונה. שאלתי את ח”כ סתיו שפיר אם יש גאווה בכיבוש. ערכים שהיו לח”כ שפיר בעבר ושהצהירה עליהם הפכו לפני הפריימריז למשהו שמאלני מדי בשבילה. ביקשתי שתענה לי אם לדעתה יש כיבוש או אין כיבוש. נחשו מה? לא קיבלתי תגובה. במקום לענות על שאלות, היא פצחה בנאום סיסמאות ריקות מתוכן, משהו שנשמע כמו טור של יאיר לפיד על מה זה להיות ישראלים, רק שבחוצפתה הגדילה להסביר על ישראלים להט”בקים, למרות שלמיטב ידיעתי היא אינה וגם אינה מזדהה כחלק מהקהילה אבל בכל זאת הרגישה שיש לה זכות דיבור יותר ממני. לא בפעם הראשונה. אחר כך דיברה ח”כ מירב בן ארי, סירבה גם היא לענות על השאלה הפשוטה – האם לדעתה יש או אין כיבוש.
בקהל ישבו אנשים שלא רצו לשמוע. הם רוצים להיות חלק, הם רוצים שיקבלו אותם. גם אני רוצה שיקבלו אותי, שלא תטעו. לא כיף להיות זאת שמחרבת את המסיבה, לפחות לא היה לי כיף לחרב את המסיבה הספציפית הזו. העניין הוא שאם זה היה כנס של יוזמה להט”בית נגד דיור ציבורי, הייתי באה ועושה את אותו הדבר. מבחינתי זה היינו הך, לא משנה באיזו אוכלוסייה מדובר.
הם אמרו לי “אנחנו לא רק להט”בים”, אמרו שזה לא קשור, שזה לא מכובד, אמרו גם שאנחנו קיצוניות. ובכן, נחשו מה? אני בכלל לא קיצונית. אין שום דבר קיצוני בלהאמין שאוכלוסיות מוחלשות לא יכולות לדאוג רק לזכויות שלהן אלא צריכות להאבק ביחד או לכל הפחות לא לאמלל ולדכא אחת את השנייה. נזכרתי בפאנל שהשתתפתי בו ושאלתי מישהו מ’גאווה בליכוד’ אם הוא חושב שצריך לתת מקלט בישראל לפלסטינים הומואים שנרדפים בשל זהותם המינית. הוא השיב ואמר שלפני שהם הומואים הם פלסטינים, ואיך נוכל לדעת שהם לא מחבלים.
יש הבדל עצום בין לתמוך באופן פרטי בלהט”בים שרוצים להתגייס לצה”ל כחלק ממוביליות חברתית או כל סיבה אחרת – משהו שאני מסוגלת להבין – לבין לצאת בקמפיין הדסטארט פומפוזי בשיתוף שורה של חברי כנסת במטרה לעצור את ההומופוביה או לתרום לשילוב להטב”קים בחברה. הרי אפשר היה תחת זאת להקים יוזמה שתומכת בלהט”בים ממשפחות עניות או באוכלוסיות מוחלשות בתוך קהילת הלהטב”ק, למשל. אבל כמקובל במחוזותינו, בחרו בפינקווש, במסלול המהיר לקבלה בחברה, ביוזמה שבמקרה הטוב תקדם את יוזמיה במפלגת העבודה, כולנו או יש עתיד. כמובן שלא טרחו להשיב לנו מה הם חושבים על כך שיחידת 8200, שחולה על הומואים, אוספת מידע על הומואים פלסטינים כדי לסחוט אותם ולהכריח אותם לשתף פעולה עם ישראל.
לא היה מספיק מקום לשיח באותו הערב. נכון, אנחנו לא רק להטב”קים. אני לא רק לסבית, אני עולם ומלואו של זהויות. אני אישה שמקבלת משכורת נמוכה וחשופה יותר להטרדות מיניות ולאי שוויון בחברה. אני רואה מסביבי ויש לי גם חברות שהן אמהות חד הוריות, שבורחות מגברים מתעללים ונלחמות בשיניים כדי לגדל את הילדים שלהן בכבוד במדינה שרומסת אותן מדי יום.
עם זאת, אני יכולה לחיות בסבבה לגמרי. ככה גם יוזם הכנס, עומר נחמני, סרן במיל’ עם פרופיל של “בן טובים” ועם פרצוף יפה ולבן שאף שוטר לא יחטיף לו מכות סתם כי הוא רצה לשבת בגינה ציבורית. אין לנו את כל הזכויות בעולם בתור להט”בים, אבל אנחנו גם לא בשפל המדרגה. לפחות אלו מאיתנו שנמצאים במקום יותר חזק בקהילה ובחברה בישראל. אנחנו יכולים לחיות את החיים שלנו יחסית בסדר, למרות ההסתה נגדנו ולמרות הומופובים קבועים ומזדמנים. הייתי מעדיפה לכתוב רק לגופו של עניין ולא לגופו של אדם, אבל אותו נחמני כתב פוסט (שכבר נמחק בעקבות ביקורת) בו כינה אותי ואת שאר הקרציות שהזכירו לו מה הבעיה ביוזמה שלו “עצלניות וקורבנות” או משהו כזה, שרק מבקרות מהצד ולא עושות.
בחוצפתה הגדילה ח”כ שפיר להסביר על להט”בקים, למרות שלמיטב ידיעתי היא אינה וגם אינה מזדהה כחלק מהקהילה, אבל בכל זאת הרגישה שיש לה זכות דיבור יותר ממני
ובכן, ההפך הוא הנכון. כמו שאמרתי בכנס, נראה ששכחנו מה זה להיות מדוכאים ומוחלשים. קיבלנו “יותר מדי” זכויות במהלך העשרים שנה האחרונות, ששכחנו איך זה מרגיש ששוטרים מרביצים לנו ונוגעים בנו עם כפפות, אז איך נזכור את האלימות המשטרתית כלפי פלסטינים ואתיופים? מצעדי הגאווה בתל אביב הם מכונת כסף משומנת ומיוח”צנת היטב, לא קומץ להט”בים שמדברים שיח של זכויות אדם כמו שקרה בהפגנה הראשונה שלא קיבלה אישור, אז איך נזדהה עם פלסטינים שכל הפגנה שהם מארגנים מפוזרת באמצעים לפיזור הפגנות? אולי חלקנו שכחנו מה זה שלא מקבלים אותנו לעבודה בכל המיניות שלנו, או שלא חווינו על בשרנו, אז אנחנו לא יודעים מה זה שלא מקבלים לעבודה בגלל מוצא או בגלל שאת אישה ענייה בלי שיניים.
לא מדובר בנאורות או בצדקנות ביחס ליוזמה המגוחכת הזו, אלא תפיסה פוליטית אידיאולוגית שלצערי הרב לא זוכה לפופולריות. בחיי שהיה לי הרבה יותר קל בחיים אילו הייתי פשוט יכולה לתמוך ביוזמה הזו, אילו רק הייתי אומרת את הדברים שכולם רוצים לשמוע, אילו רק הייתי נשארת במאבקים “החברתיים”, כמו שמישהו כתב לי מאוכזב ממני כי חשב שאני “לוחמת צדק” או משהו כזה ועכשיו הוא מבין שלא. קיבלתי עוד כמה תגובות כאלו, חלקם מאותם אנשים שהריעו לנו כשהפרענו באותו אופן ובצורה אף יותר חריפה לכנסים של מפלגת “הבית היהודי”. כשהיה מדובר בחשש לפגיעה בזכויות שלהם לא הייתה להם בעיה עם זה שאנחנו לא מנומסות, אבל במאבק למען זכויות של אחרים כנראה שנדרשת איזו ממלכתיות.
מהסוף להתחלה, אני לא שכחתי את היריקה של הזקנה לעברי ולעבר בת זוגי או את הנשים שגרו במאהל התקווה. בכל פעם שאני מרגישה שאני הולכת לאיבוד, אני מזכירה לעצמי שאני צריכה להיאבק על כל הדברים האלה, לא רק למען עצמי, אלא למען שרה ובשביל אותן נשים ולטובת כל מי שקשה לו כי יש מי שדואגים להקשות עליו. מה לעשות, אני לא יכולה להפריד ביניהם.
אי אפשר להתעלם מהמילה הדוחה הזאת, “כיבוש”, או לחלק שלנו בתוך זה. אי אפשר להתעלם מהשימוש הציני והפוליטי בנו כלהט”בים שמתגייסים לצה”ל כדי להלבין את הכביסה השחורה של מדינת ישראל. לא רק שאני לא יכולה לקחת בזה חלק, אני מרגישה שבתור לסבית אני חייבת להתנגד לזה. אובדן פופולריות הוא בעיניי רק מחיר קטן לשלם.
חשוב וראוי לקיים דיון ציבורי בסוגיה הזו ולשמוע את הדעות השונות “בלב פתוח ובנפש חפצה”. בעיניי הגוף המתאים לארגון מפגש כזה הוא “האגודה למען הלהט”ב בישראל”, הארגון שמייצג מבחינה ציבורית ותקשורתית את הקהילה הגאה בישראל’ אך פרסם פוסט התומך ביוזמה ומעניק לה לגיטימציה (וזכה לביקורת רבה). כמובן שאשמח לעזור.
הטקסט פורסם לראשונה ביום 27.2.2017 באתר “העוקץ”.
ספיר סלוצקר עמראן היא משפטנית, פעילה במאבק הדיור הציבורי, המאבק לשחרור יונתן היילו, מאבקים להט”בים ומאבקים נוספים הקשורים לעוני וגזענות. ממייסדות קבוצת “גאווה בסולידריות”, שבעזרת השם תעשה קאמבק בחודשים הקרובים.
